The Best Part Of Me

ושוב זה מרגיש כאילו, שכל זה בסך הכול זיוף.
הצחוק,החיוך על השפתיים, זאת מסכה על הפרצוף.
גם אם אני בין אנשים. עדין, זה מרגיש כל כך לבד.
מה עובר עליי? מישהו יודע? התשובה היא: אף אחד.
עדין נישארת כנה, אמיתית, שורדת, נאמנה לעצמי,
לא משנה מה שיגידו, לתמיד ולנצח אני נישארת אני.
לא פוחדת להכשל, לא מתביישת מהפסד, מנצחת בכבוד.
אם ניסיתי ולא הצלחתי, זה לא אומר שלא אצליח עוד.

בין כל השורות, המילים, הצלילים, איפה אני נמצאת?
לא רוצה להכיר אותי, או שאולי מעצמי אני מתחבאת?
עושה הכול בעצמי, מעולם לא הייתי תלויה באף אחד.
עכשיו הזמן עובר, פתאום כל זה מרגיש יותר מידי לבד.
אני יודעת שתמיד יהיה לי מי שיעמוד לצידי, תמיד שם.
אבל את עצמי לא מוצאת, אולי לא אמצא לעולם.

כמה מילים על השיר:




טוב, כבר כימעט שחכתי לגמרי את הטבעת "משהו טוב קורא פה"
אז אני אמליץ על הבלוג שלה לא פעם זכיתי לביקור ממנה,
היא ילדה מתוקה שחבל על הזמן.
כנסו ולא לשכוח מילה טובה תמיד תעלה חיוך [גם אם הוא קטן] על הפנים.



טוב זהו להיום, כבר מזמן לא עדכנתי,
הנה עוד חודש עומד להסתיים, חודש שהיה מלא בחופשות, לימודים,
לא הרבה עומס, וחודש חדש עומד בפתח,
[לא יודעת כמה יצא לי לעדכן בגלל העומס שיהיה עלי בחודש הזה]
שיהיה לכם חודש מלא בהפתעות,דברים נעימים והרבה הרבה אהבה וחיוכים.

אוהבת אותכם :)

שוב לבד בחדר ריק. חושך, דממה.
והנה באה השאלה 'קיבלת את שלך?'
סבל, כאב,דימעה ועוד דימעה.
'אני הולך, לא יכול להיות איתך'.
מסכימה, לא מסוגלת להחזיק אותך,
יכולתי לעצור, לדבר, להסביר הכול.
הייתי צריכה לקום ולחבק, כל כך זקוקה לך.

ובמקום זה שומעת 'איתך כבר לא יכול'.

מאחורי הדלת נשמעות נשימותייך,
הדמעות עומדות לפרוץ מעינייך.
מגע ידיים קרות לא אחוש עוד,
מבט עינייך חסר לי כל כך, חסר מאוד.
ידיי הרועדות כותבות לך מכתב,
ואולי אתה קורא אותו בדיוק עכשיו.
'ברגע שהלכת אין דרך חזרה הכול נגמר.'
קמה והולכת. אולי, אולי עוד לא מאוחר.


זה בא עכשיו ממקום כואב,
אני לא אפרט, לפחות לא עכשיו.

אני אחזיר תגובות לכל מי שהגיב בשני פוסטים הקודמים,
מבטיחה לבקר גם אצלכם ;)
סופשבוע מהנה :)