"סיפרת." הוא אמר. קולו המתכתי ניסר את נשימתי, והוא צעד לעברי צעד נוסף.
"הבטחת שלא תספרי".
"אני.." לחשתי בקול רועד, אך הוא הניח את אצבעו על שפתיי והביט בי במבט קודר ומרוחק.
"רציתי, באמת שרציתי." אמר ותפס בפרק כף ידי.
"רציתי שתחיי. עוד קצת. רציתי להגן עלייך. להגן עלייך מעצמי."
"אבל.." אמרתי. אחיזתו בזרועי התהדקה.
"אבל את לא הותרת לי ברירה, נכון?" הוא הרים את קולו ונגע בלחיי.
דמעה שקופה החליקה במורד פניו ונבלעה בין שפתיו החיוורות.
"התחננתי שתשמרי על עצמך. הבטחת לי."
-"אני מוכנה לשאת בנקמה שלך." הצלחתי לבסוף להגיד, נלחמת בסחרחורת שטשטשה את ראייתי.
רעד שקט חלף בגופו, עיניו הביטו בי, צורבות.
"למה? למה את גורמת לי לעשות את זה? למה את משחקת בכוחות חזקים ממך?"
הצליח לסנן בקול חנוק, רגע לפני שהאוויר סביבנו השחיר, התקרר.
רוח החלה לנשוב בין שערותיו.
מבטו התלקח, נשימתו צרמה, ואחיזתו בידי התעצמה עד כדי כאב בלתי נישא.
הבטתי מעלה, אל הצווחה השקופה שאפפה את החדר. החולשה כמעט שמוטטה אותי.
רטט בלתי נשלט עבר בין עצמותיי. עצמתי את עיניי בחוזקה, ממתינה.
פעימות לבי חבטו בחזי, מאיימות לקרוע מעליי את החלטיות ההקרבה.
דחף להרתע חלף בי. אימה הולכת וגוברת שיתקה את אבריי.
נשימות כבדות שרקו באוזני, ידעתי שהן לא יכולות להיות נשימותיו.
פקחתי את עיני לרגע. עיניו הריקניות הביטו בי, שואבות לתוכן כל מה שהצליחו לקלוט.
ידו עזבה את ידי. חדלתי להרגיש את פעימות לבי. האוויר נעשה קר יותר.
"את עוד לא מתה." ענה בקול חלול לשאלה שלא נשאלה.
"איך אתה יודע? מעולם לא חיית!" רציתי לצעוק, אך כאב חד פילח את עורי, שיתק את קולי.
מאוחר מכדי להתחרט, לבקש שירחם. מבטו ביתר מעליי את היכולת להרגיש. הכאב הפועם השתתק.
דם החל לטפטף על הרצפה. חסר צבע, כפי שנעשתה המציאות לפתע.
תחושת גופי המתרוקן מנשמה הכתה בי. דמי החל לאזול, הולם בכבדות ממכרת בקרקע.
"עשיתי את זה כדי לעצור אותך. כדי שלא תיתפס. מרוצה?" לחשתי, משתנקת.
הוא הביט בתשוקה שקטה בדם שנאגר על הרצפה.
הקולות הפסיקו להישמע. "את איתי עכשיו." אמר לי בקול צרוד. רק את מילותיו המהדהדות הצלחתי לשמוע.
ריח דמי הציף את החדר. מלבדו, לא הצלחתי להריח דבר. גם טעם של דם מילא את פי.
טעם של דם, אליו אני משתוקקת.
"תודה." הוא לחש ואחז בידי, מרחיק אותי ממרכזה של שלולית הדם שיצרתי. "תודה שניסית. אני מצטער. אלה הכללים. אסור היה לך לבוא איתי במגע. אסור היה לך לספר. ועכשיו, לאיש אסור לספר עלייך."
הוא כרע על ברכיו מול שלולית הדם שזה עתה חדל לזלוג מעורקיי. הבטתי אל הזוהר המהפנט שגופו הקרין אל השתקפות הדם. כרעתי לצדו.
הבטתי אל השתקפות הזוהר העמום שלי. דמי שיקף את השמיים הכהים, את גופתי ששכבה במרכזו, את הזוהר המתגבש של שנינו. הוא שיקף כל דבר,
אבל לא אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.DooM