עשרים דקות כבר עברו. אני מתפתה להתקשר אבל נזכרת שאני צריכה להיות סבלנית. אני נושמת עמוק ומכבה את המנוע.
חניון בית החולים מתחיל להתרוקן, האור הקלוש מחלונות חדרי האשפוז מאיר את האספלט הכהה בצהוב אפרורי.
הבטחתי לחכות לה בחוץ, התעקשתי להיות זו שמסיעה אותה בחזרה לדירה. אמא צריכה שקט, אמרתי לה.
אמא שלה שונאת כשאני אומרת דברים כאלה. אמא שלה שונאת כל דבר שאני אומרת. לא ממש אכפת לי. הייתי שם לפניה.
אני חושבת מה הם עושים שם בפנים, במחלקה. בני משפחה רגילים היו מדברים או מתחבקים או בוכים, אבל לא המשפחה שלי. הם בטח שותקים את זה, עד שלא ישאר יותר מה לשתוק.
בתוך הטאבו הסודי שלי אני קצת שמחה עכשיו שהמשפחה הזו הייתה תמיד שבורה, מרוסקת. כך מתאפשר לי לשבת פה, באוטו המוכר, במקום על כסא מרופד באריג כחול מכוער ומחוספס בחדר ההמתנה הקריר של בית החולים. כך מתאפשר לי להתחמק מתחיבת נוכחותי הגמלונית אל תוך האווירה הדחוקה הזו, שאף פעם לא באמת הייתי רצויה בה.
עשרים וחמש דקות. זה מצחיק שהחיים בקרבתם אפשרו לה עמידות, ואילו אני, כמו לא נחשפתי מספיק לחיידק המוחלש.
מינונים גדולים שניטחים לעברי בכל ביקור מאיימים על המערכת החיסונית, וזו מיד פוצחת בהתקף אלרגי של חרדה ורגשות אשם.
בטאבו המלוכלך שאני שומרת לעצמי אני שמחה קצת שהמתקפה הזו קרובה לסיומה.
היא יוצאת לבסוף מהמחלקה, פוסעת דרך הדלתות האוטומטיות, מאתרת את המכונית שלי ומתקדמת לעברה.
הנעליים שלה מגוחכות. היא הגיעה ישר מהסטודיו, לא הספיקה לעבור בבית להחליף את בגדי החזרות שלה במשהו מהוגן.
היא פותחת את דלת הרכב ומתיישבת לצדי. אני מתניעה. "את לא רוצה להפרד גם?" היא שואלת בשקט.
הרדיו נדלק. מתנגן שיר סתמי, די שמח. לא בכל פרידה מאבא הגורל יתערב, אני חושבת לעצמי. אני תוהה אם היא מכירה את הסיפור המיתולוגי, שספק הומצא על ידי אמא שלי, על הגשם והסירוב שלי להכנס לאותו ב-96', כשהייתי בת שנתיים, והרדיו שפתאום הפציר בקולו של מאיר אריאל - "הכנסי כבר לאוטו ונסע, עומדת בגשם בוכה..."
אני לא מוצאת טעם לספר לה את הסיפור הזה עכשיו. כשזה ספק קרה, שש שנים לפני שהיא נולדה, אבא שלנו בדיוק פירק משפחה ישנה, וטרם בנה משפחה חדשה, את המשפחה שלה.
אנחנו עולות אל הכביש המהיר, פנסי הרחוב מאירים דרך השמשה את כפות הידיים שלי שעל ההגה. אני מסתכלת עליהן ותוהה מתי הפסקתי לפחד לנהוג. הרי כלום בי לא באמת השתנה. אני עדיין משתעממת מעיסוק בפעולה אחת בלבד, ועדיין מבורכת בלקות נוירולוגית שלא מאפשרת לי לתפוס פרטים כפי שהם במרחב. מזמן כבר הייתי אמורה להתרסק. אבל אני לא מתרסקת. אני מסיעה את אחותי בבטחה בדרכנו אל הדירה הקטנה שלה.
אני מסתכלת עליה מזווית העין. היא לא עצובה. היא ידעה שזה יבוא. בכל זאת אני מלטפת את ראשה, והיא קוברת את פניה בכתף שלי, אולי בתשישות.
אני מרגישה דחף לדבר. שנאתי את הנסיעות הארוכות עם אבא שלנו, נסיעות שבהן היה רק שקט תהומי מוחלט, עד שמישהו פרץ בשצף דיבור שהשני כלל לא רצה לשמוע.
אני שואלת אותה שאלות על היום שלה, והיא מספרת לי על העבודה בסטודיו, על התכווצות השריר ברגל שלה, על השיחה בתחילת השבוע עם אחותנו הקטנה בסקייפ. הקטנה לא הייתה מעוניינת להגיע לבית החולים. הצעתי לה שאבוא לאסוף אותה משדה התעופה, אבל היא טענה נחרצות שהיא כבר הבינה איך המשפחה הזו עובדת, שאין לה מה לחפש בקרבתם.
הייתי מופתעת כשהיא אמרה לי את זה, הקטנה. לקח לי חיים שלמים, 35 שנים, להבין את מה שהיא הבינה כבר בגיל 18.
הטאבו הפנימי שלי שמח בשבילה. היא חיה, חיה באמת. היא אמנם נולדה אחרי שכבר הרסו את שדה החרציות שמול הבית הישן שלהם, אבל היא מצאה את החיים שבחוץ. ברחה ממלתעות השגרה הבורגנית, שאיימה לסגור עליה עוד ברגעיה הראשונים.
שצף הדיבור של אחותי היושבת לצדי נקטע כשגלי הרדיו מתחילים להשתבש. "רגע, לאן אנחנו נוסעות?" היא שואלת. -"החלטתי שתבואי אלינו. אני לא רוצה שתשארי לבד בעיר הלילה."
אני נזכרת בנסיונות הזהירים שלי להזמין אותה לבית שלי כשהייתי בת 20. היום אף אחד לא נמצא שם לאסור עליה במבטים כעוסים את הקרבה אלי.
היום ניתק מהעולם הדבר היחיד שמגדיר אותנו כקרובות. אבל ההגדרה הזו הייתה כמו חומה, ואנחנו חופשיות עכשיו, להיות מה שנרצה. להיות אחיות באמת, ולא רק במגע הביולוגי הזהיר, כמו זה של איבר קטוע למחצה.
היום היא איתי, ואני לוקחת את הפניה צפונה, במקום בו משתבשים גלי הרדיו ומתחדד השקט.
היום, אני מבינה, ואיתי מבין גם הטאבו האבסורדי שלי - היום אנחנו סוף סוף משפחה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
.DooM