הסוף.(:

לכל התחלה מתוקה, יש סוף.

לכל התחלה מתוקה, יש סיבה.

לכל התחלה מתוקה, יש הסבר.

אז תקשיבו להתחלה המתוקה שלי,

להסבר, לסיבה וגם...

לסוף.

לפני 9 חודשים, פתחתי בלוג.

סתם ראיתי הרבה בלוגים של חברות שלי וזה,

התלהבתי.

רציתי גם. פתחתי בלוג.

בהתחלה קראתי לו: "הבלוג של אביבוש."

אחר כך: "SMILE"

ובסוף בסוף, "תשקיע, תצליח."

שזה השם הנוכחי.

נורא התלהבתי מכל העניין של הבלוג.

סתם כתבתי שם כל מני דברים שקורים לי,

שסתם מצחיקים אותי.

אבל זה לא היה כל כך מעניין K

אחר כך החלטתי יותר להשקיע בפוסטים,

אז כבר הפסקתי לעדכן הרבה.

כי רציתי שכל פוסט יהיה מעוצב ומושקע.

ונכון זה קרה, אבל לעיתים רחוקות.

בחודשיים הראשונים של הבלוג,

הייתי עוד בכיתה ה', ולא הבנתי מהחיים.

עכשיו, אני מבינה שהבלוג הזה הוא סתם שטויות.

הרי אני לא יכולה לשתף אתכם כל כך ב-כ-ל מה שעובר עליי.

כי יש אנשים שמכירים אותי ונכנסים לבלוג הזה.

ואני לא רוצה להעליב אפ'חד או לפגוע בו.

אני רק רוצה לשתף. אבל ראסמי?!

אין כמו החברות שלי, כי הן כאילו היומן שלי.

הן יודעות הכל, אני פשוט אוהבת אותן.

בנות? אני אוהבת אתכן!

אבל יש משהו אחד שאני כן רוצה לשתף אתכם.

האופטימיות שבאה?

היא רק מניסיון.

רק מניסיון של טעויות ודברים רעים שקרו לי.

עשיתי המון טעויות בחיים שלי,

אבל מהטעויות האלה למדתי.

והטעויות האלה הן רק לטובה.

אך ורק לטובה.

כל בכי שלי, שבא מהלב?

זה היה רק לטובה.

לבכות זה כיף, זה משחרר, זה בא מרצון.

זה לא סתם אתה בוכה כי אתה רוצה שיהיה לך רע.

אתה בוכה בגלל משהו רע שקרה לך,

אבל אתה בוכה בשביל שיהיה טוב.

לא בשביל שיהיה עוד יותר רע.

וכן, זה משחרר. זה כיף. אפילו מאוד כיף לבכות!

פעם אחרונה שבכיתי מהלב?

הייתה לפני חצי שנה בערך,

ואני גאה.

*אופטימיות? לחשוב על הכל בצורה חיובית*

אז מה אני מנסה להסביר פה?

שבכל רע, יש טוב.

בכל מקרה, יש שני צדדים.

בכל הרגשה, יש מלאך ושטן.

אז עכשיו זו החלטה שלכם.

מה אתם מעדיפים?

מלאך או שטן?

רע או טוב?

תיקחו את עצמכם בידיים, כי זאת החלטה שלכם ורק שלכם.

אני עצמי, מעדיפה להסתכל על המלאך, על הטוב.

אתם? תעשו באמת מה שבא לכם.

"אני שונאת את _____"

לא בא בחשבון אצלי.

אני לא שונאת אפ'חד.

כי שנאה? באה מקנאה. ואין לי בשביל מה לקנאות באחרות.

כי אני שלמה עם עצמי ואני אוהבת את עצמי.

טוב חאלס עם החפירות.

כל מה שניסיתי להגיד בפוסט הזה זה ש....

אני פורשת.

זה לא בגלל שנמאס לי, זה לא בגלל ש"אני לא יכולה יותר".

זה בגלל שאני לא רוצה. זה בגללי, לא בגללכם.

אני אישית אוהבת אתכם, שהקשבתם והגבתם,

וסבלתם אותי.

אבל...

"לכל התחלה מתוקה, יש סוף."

אז ההתחלה המתוקה הייתה, והנה מגיע הסוף המתוק.

אני אוהבת אתכם.

הילדה הזאת,

בשם אביב.

והיא חיה באופטימיות ואושר עד עצם היום הזה.

הסוף.