"חנה אל תדאגי, אני אגלה לך סוד. לנו, החבורה מהבלוק, יש לנו מין קריאה כזו, צליל שאף אחד לא שומע חוץ מאיתנו. אם אחד מאיתנו יהיה במצוקה ממש נוראית, הוא ישרוק, ואנחנו נגיע.אם גדעון יהיה בצרה אמיתית אמיתית, הוא פשוט ישרוק.
היא ציחקקה. "ואתם בטוח תגיעו?"
"זה לא לוויכוח. ביום פקודה אנחנו נתייצב."
עיניה חקרו אותי. "ואם מישהו יהיה עסוק מאוד?"
"הכל מבוטל כששומעים את השריקה."
"ואם מישהו מכם יהיה בחוץ לארץ?"
"אוקיינוס אחד או שניים לחצות זה לא בעיה."
"ואם מישהו יהיה בכלא?"
"סורגים? כמה אינצ'ים זה בכלל?"
היא טילטלה את ראשה, ראש פיה צהוב שחוטים לבנים כבר עולים בו. "ואם מישהו..." והשתתקה.
עזרתי לה- "ציון? אם תבוא השריקה, אפילו ציון, כך או אחרת, לא יודע איך, יתייצב לעזור. תסמכי על ציון, הוא יבוא."
שוב- "בשבילה גיבורים עפים"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
