החיים ע"פ אדוי

(לא שאלתי..)

אז קיבלתי צו ראשון,התאריך נקבע ל-16 באוקטובר בשעה 8 בבוקר בת-השומר כמובן.

קצת הופתעתי לקבל צו ראשון עכשיו,מי חשב בכלל על הצבא?

אם לומר את האמת,לא מוצא חן בעיניי הרעיון הזה. שאני אתגייס,אהיה חיילת וכל זה.

אני יודעת שהרבה אנשים בטח מופתעים ממני עכשיו וחשבו שאני מאלה שרק מחכים להתגייס כבר.

אז אני לא מאלה.וגם אם יש לי אופי של מפקדת,אני לא אהיה אחת.

אין לי שום שאיפה לקריירה צבאית ואפילו שנתיים לצבא נשמע לי הרבה זמן.

אם הייתי יכולה לא להתגייס,הייתי עושה את זה מבלי למצמץ. וכמה אנוכי ואגואיסטי זה נשמע אני כבר יודעת לבד,תודה.

אחותי בדיוק לפני שבועיים סיימה את השירות הצבאי ואחי הגדול אוטוטו סוגר שנה. כל מה ששמעתי מהם היו באסה,דיכאון,

שינה וניתוק קשרים. ונכון שהצבא מבגר,אין לי שום ספק בזה. אני רואה איך זה השפיע על האחים שלי יום יום,אבל גם כואב לשמוע את ההתבאסויות שלהם על מה שהותירו מאחור. אחותי הייתה מתעמלת קרקע ממש טובה והיא אהבה את זה. לפני שהיא הספיקה לגמור עוד כמה אימונים אחרונים בווינגייט ובום. הצבא לקח לה את זה. את התשובה לשאלה אם היא אי פעם תחזור לזה אני לא יודעת.

אני חושבת שזה ברור שהמחשבה על הצבא מפחיד אותי,אני לא יודעת מה אני אעשה בלי לשחק כדורסל יותר.שנתיים זה הרבה זמן לתת למדינה. למי שלא הבין אני לא אשתמט מהשירות הצבאי,אבל אני בהחלט מפחדת ממנו.