שוב חוזר הניגון
"שאלתי את עצמי לאן מסתלקים הברווזים כשהבריכה קופאת ונעשית כולה קרח. שאלתי את עצמי אם מישהו בא ולוקח אותם באוטו משא לגן חיות או משהו כזה. או שהם סתם עפים להם" (התפסן בשדה השיפון- ג'.ד. סלינג'ר) |
| 7/2008
RIDDEL'S...
אז לא כתבתי דיי הרבה זמן.
אפשר אולי לחשוד שהתחלתי לפתח סוג כלשהו של חיים. אך ההיפכא מסתברא (אם להתחיל קורס פסיכומטרי נחשב אז אני מודה ומתוודה כי אכן יש דברים בגו...)
האמת היא שנמאס לי להתמרמר, ודיי נמאס לי מעצמי שאני טובעת בעצב ודיכאון כזה שאני בעצמי לא יודעת מה לעשות על מנת לשפר את המצב.
מילא אם היה לי כסף לפסיכולוג, אבל גם פה אני סובלת מאוזלת יד משוועת.
המצב לא טוב, והעובדה שהיה לי כ"כ טוב לפני שלושה חודשים, בימי דרום אמריקה הזוהרים לא מוסיפה איזה שהוא נופך חיובי לעניין היות ואני יודעת כמה טוב יכול להיות, כמה פוטנציאל יש בחיים וכמה הם מלאים בטוב, ואני? איפה אני ואיפה טוב.
אני באמת לא יודעת להתבטא מרוב שרע לי.
קרה לכם פעם שנסעתם באוטו ולא היה אכפת לכם לעשות תאונה? שלא היה אכפת לכם למות? להעלם? לקטוע את כל החיים בבת אחת?
שלא היה אכפת לכם להיתקע באיזה עמוד ולסיים את העניין הזה פעם אחת ולתמיד?
אז זהו, שלי לא היה אכפת.
כבר יותר מידי זמן, עם פחות מידי אושר.
אני יודעת שאני פאסיבית, לגביי הכל, וזו היא חלק מהבעיה, והכי קל לקום ולהגיד "אז תעשי עם עצמך משהו" והלוואי שזה היה כל כך פשוט ובר ביצוע.. אבל זה פשוט לא.
אני מרגישה עייפות ורפיון, עם כ"כ הרבה אנרגיות שליליות מסביב.
אני שונאת להיות בבית, ואין לי כסף או יכולת כרגע לעזוב,חיי החברה שלי לא מסבירים פנים, אין לי כבר שפה משותפת עם אף אחד מהחברים, לפחות עם אלה שעוד הצלחתי להשאיר בסביבה שלי, איכשהו.
כנראה שדיכאון זה TURN OFF.
ואני מנסה להאחז באופטימיות, ובתקווה, אבל האור בקצה המנהרה יותר מידי רחוק לי ובנתיים אני ניזונה בעיקר מרחמים עצמיים וממאזוכיסטיות תמוהה.
ואני רוצה אותו, ואם חשבתי שחצי שנה בדרום אמריקה תשנה את העניין טעיתי, ובגדול.
זה עניין כ"כ אימננתי שאי אפשר לנטרל אותו, פשוט לא.
והעובדה שהוא שולח לי הודעות כמו "אני בקשר עם מישהי, אז אל תשלחי לי הודעות כמו בשישי בלילה" רק מחזקות לי את הטענה שיש לי חשבון לא פתור עם מישהו למעלה.
הרי מי עוד תוכל לאהוב אותו כמוני? עם כל הקפריזות והגחמות המיותרות שלא לצורך, מי עד תאהב את העובדה שהוא כזה אגומניאק, שניזון מהשפלה חד צדדית וממוזנחות יוצאת דופן, מי עוד תאהב אותו כ"כ.. כ"כ שיכאב לה פיזית מלחשוב עליו, שירדו לה דמעות לא רציונליות בכלל.. מי תוותר על עצמה בשבילו.. הכל בשבילו.
כנראה שהתשובה בגוף בשאלה.
ואני כבר עייפתי מאד.. וכמו שאומרים "על שנים אבודות לא אבכה עוד"
אבל כנראה שעוד אבכה...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
