זאת לא הילה זה עשן של גראס מותק ..

"חייה ותן לחיות - זו הסיסמה החרוטה על דגלו של בן מזל דלי. כשוחר החופש והקדמה הוא אכן יבטא את יצר העצמאות הטבוע בו, ויממש את החירות הבלתי מתפשרת של גוף ונפש.חשוב לו לחיות על-פי דרכו, וכל מי שיעז להתערב בחייו ולהכתיב לו את מהלכיו, יתקל בעקשנות ובמרדנות. לדלי - פתיחות וסובלנות לכל מה שחדש, שונה, מוזר או יוצא דופן. הוא בעל ראש פתוח, ונחשב ליברלי בכל תחומי החיים. עם זאת, כאשר גיבש לעצמו דעה בנושא מסוים, שום דבר לא יסיט אותו ממנה. לא רק שהוא סובלני, אנושי, בעל אידיאלים נאורים ולוחם למען תיקון העולם, הוא גם בעל אינסטינקט אחווה, ויתייחס בשוויון מוחלט לבני האדם.הוא חברותי, ומיטיב לפעול בקבוצות. הוא מקיף עצמו בידידים... " 

ויש עוד המשך ארוך.. וזה אפילו לא מאית ממה שמאפיין אותי, ובתור אחת שמאמינה באסטרולוגיה ובהורוסקופים אני מאוד קשורה לדלייה שבי ותומכת בזה.

כנאמר " חשוב לו לחיות על- פי דרכו.. " וזה נכון. אני לא סובלת כשמתערבים לי בנעשה.
כשבאתי אל שני, ובאמת ובתמים כי היה לי חשוב להשתתף בטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל התקבלתי ביידים פתוחות. אבל יום לפני הטקס, במבט הכי אדיש שלה, הכי פוגע שהיא יכולה להשליך לתלמידה היא ניגשה אלי ואמרה " רק כיתות ט' משתתפים בטקס " . לא היה לי מה להגיד, בלעתי את הדמעות שלי והלכתי משם מאוכזבת ופגועה.

אני לא מסוגלת לשכוח לה את זה. כשאני עומדת מולה, כשהיא לא יודע את האסון הכי גדול שלי, ואני צועקת עליה " את יודעת מזה כשאח שלך, כולה בן 17 נפצע בעזה, בעופרת יצוקה?! את יודעת מזה כשמשאירים אותו בבסיס 21 יום עם ברך פצועה רק כי אין אישור לשחרר אותו ?! ניחא אני והוא לא בקשר, אבל אנחנו אחים! " בלעתי את כל הגאווה שהיית לי והטחתי בה את המילים. בין היתר צעקתי עליה שהיא צריכה להתבגר כתגובה " די תפסיקי תתבגרי " ושאיבדתי כל טיפת כבוד שרכשתי כלפיה. כל הזמן התלמידים שלה היו באים אלי ואומרים לי " שני שרמוטה, שני זונה שני ככה ושני ככה.. " ולא, יש לי קול ויש לי עמדה ואני הייתי אומרת " דווקא שני אחלה מורה, עזבו אותה " אבל אחרי שהיא פוגעת בבקשה שלי, באמון שלי בה, בחירות שלי ומכתיבה לי מה לעשות אני פשוט לא אוכל לסלוח לה. לא משנה כמה מורים התווכחו איתי, אני מוכנה להרים את קולי, לצעוק, לריב ולהתווכח עם כל אחד שאני מרכישה שהוא פוגע בעמדה שלי, בכבוד שלי או בדעה שלי. ככה אני, מצטערת. 

גם לא היית לי בעיה לצעוק על המנהל הנתיב, כי כשאני באה, ומביאה לו תפקיד אחד מכל התפקידים שאני  הייתי אחראית עליהם, התפקיד הכי קטן בעולם, להרים את התחת שלו לנסוע לחדר אוכל ולקחת את האוכל שהיה מוכן וחיכה שם - הוא שכח ! ומול מנהל הכפר, מול מנהלת המקיף 2 הסגנים שלי ושאר חברי המועצה, צעקתי עליו, כעסתי עליו, התאכזבתי ממנו ובעיקר דחפתי אותו מהאולם היישר אל הגשם וסגרתי אותו בחוץ. תודה רבה, אבל לא תודה.

בסה"כ אני רק רוצה למצוא את עצמי, להכיר את עצמי לעומק

ויותר מזה- אני רוצה שאחרים יכירו אותי. שיכירו אותי ככה וידעו שזאת אני וככה אני אשאר- מיטל גופמן.

לילה טוב.