ברגע שאני צריכה להרפות, להגיד להתראות. הרגע הזה שכל הגוף נשבר לראות אותך מסתובב וחוזר, נבלע לתוך ההמון
להסתכל עליך לשניה ולהסתובב, לתהות
אני אראה אותך עוד פעם?
כהשעה כבר 10 וחצי, ועוד לא התקשרת
איזה סרטים רצים לי בראש
הוא יצא ? הוא לא יצא .. הוא יצא ? אולי הוציאו אותו ?
והיום יצאת.
דווקא היום, יום לפני יום הזיכרון.
להגיע , לראות ואפילו לא להצליח לדמיין לעצמי אותך עומד, על הסיפון עם התותח הכבד הזה, וכל הבלאגן מסביב
לראות את הילד הקטן שלי, השובב, הדפוק, המצחיק, זה שמעיר אותי בבוקר וזה שמדגדג אותי וזה שבשניה שהוא יורד מהאוטובוס וזרוק את התיק מרים אותי באוויר מנשק מחבק, מחזק.
ולהגיד לך שאני תומכת בך ולהגיד לך שאני גאה בך ואני רוצה שתצא זאת, זאת בהס"כ האמת,
אבל אני לא אומרת לך שאני מפחדת, פחד מוות. שלא עובר יום שלא עוטפת אותי רוח קרה וחודרת לי לעצמות ומחשבות רעות, שלא נדע, רצות לי בראש.
ולראות אותך מאושר, עד השמיים. גאה, מבסוט . אני כ"כ גאה בך ואני מאמינה בך. לוחם שלי. ולא רק היום. בכל יום.
קשה לי לעכל את זה. שהחבר שלי פאאקינג לוחם. לא מעכלת את זה, זה סתם נראה לי בדיחה לא מצחיקה או משו. שזה לא אמתי שזה שטות וכל הנשקים האלה לא אמיתיים וכל הספינה הזאת סתם ספינת צעצוע. לא מסוגלת לדמיין לעצמי אותך, שרק לפני שנה היית סתם נער עם שאיפות ממוצעות.
אבל אני גאה בך.
שמור על העולם ילד,
תשמור על עצמך.
אני אוהבת אותך .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Hardcore panther ducky
