מי קובע את המציאות של החיים שלך?

טוב, אז יש לי קצת זמן לעדכן, אז אני שואל, למה לא?

אז הפוסט הזה יהיה על מה היה ביום שבת...

יום גיבוש קבוצת העלית של 500watt:

טוב, זה התחיל ב3:45(לפנות בוקר...) השעון המוערר מצלצל(יש לי צילצול כמו בפרסומת של הדגני בוקר עם הדבורה...נוו המציק הזה)

4:30 - יציאה.

5:30 - מגיעים לניצנים. ב6:00 בערך התחלנו לבנות את הבסיס שלנו, שם כל התיקים, אוכל ועוד מקום עם צל..

בנינו אוהל מוזר שכזה מ6 קרשים ועוד בד מוזר...משהו מגניב ומאוד שימושי בצהריים..

6:30 - מתחילים ללכת(הליכה בינונית עד מהירה) לפעמים הולכים לפעמים רצים.

אחרי קילומטר וחצי עוצרים אותנו, אומרים לנו לעמוד בשורה, ומסבירים לנו שעכשיו יש תחרות - לעלות את הדיונה שמולנו (20 מטר גובה בערך) וזו תחרות.

הזינוק:

ככה עשינו פעמים ואז המשכנו בריצה/הליכה, שבתור אחד שעשה את שניהם ברצף...חצי חצי זה הרבה יותר קשה.

המשכנו עוד 5 קילומטר ואז הייתה לנו הפסקה של 10 דקות.

אחרי ההפסקה עשינו זחילה אינדיאנית.. למרחק של 200 מטר.. שזה פשוט סיוט!!!!!!!! זה כל כך קשה.

בזה דווקא הייתי טוב...

הנה תמונה:

אחרי שהגענו לנקודת ה200 מטר, התחלקנו לשתי קבוצות וחזרנו בצורה הבאה: מישהו עומד על 4 ואז מישהו זוחל זחילה אינדיאנית מתחתיו, ואז נעמד על 4, ככה עד שמגיעים לסוף.

הנה דוגמא:

אחרי זה המשכנו שוב בריצה/הליכה עוד קילומטר וחצי:

התיישבנו בעיגול ואז מי שהעביר לנו את הגיבוש הזה שאל כמה כפיפות בטן אנחנו יכולים לעשות ביחד..

כל אחד אמר כמה הוא יכול ברצף(אני אמרתי 150) ובסוף יצא שאנחנו יכולים לעשות 2100 בערך.

אז הוא אמר שהוא חושב שאנחנו יכולים 3500.

קיצר עשינו 4000 אני עשיתי בסוף בערך 700 כפיפות וזה היה טירוף....

אח"כ אותו דבר למתח..

רצו להעביר לנו שאנחנו תמיד יכולים יותר ממה שאנחנו חושבים ותמיד נשאר לנו עוד קצת...

כמו בתחרויות..ברגעים קשים - לא מוותרים וממשיכים לסבול - המתחרה סובל יותר.

וככה גם בחיים...שקשה פשוט סובלים ומתקדמים.

ואז רצנו איזה שני קילומטר חזרה והטרקטורון(ליווה אותנו טרקטורון..) שליווה אותנו שם שתי אלונקות לשתי הקבוצות.

על האלונקות שמנו את התיקים.

ככה רצנו עד הסוף..

הנה תמונה, אני הראשון עם האלונקות שקרוב למצלמה יותר...

האמת, החלק של האלונקות היה ממש כיף .

הגענו לבסיס ושם אכלנו ארוחת בוקר חמודה..

אחרי האוכל עשינו איזה משהו מוזר, כולם עומדים בעיגול מחזיקים את אותו חבל ולאט לאט יורדים למטה...

זה היה נחמד ומציק..לא מעניין ומסובך..

ואז שלחו אותנו לשבת בחוף...כי המאמנים והאלה שאירגנו היו צריכים לדבר..

הנה תמונה..אני זה שעושה שם עמידת ידיים חחח:

ואז התחלקנו לזוגות, אחד מכל זוג היה צריך לקשור את העיינים, לשני היה אסור לדבר...וזה שלא רואה לא ידע שחבר שלו לא מדבר... טירוף...

אני הייתי זה שרואה ולא מדבר..

הייתי צריך להעביר את חברי מתחת לשולחן ואז לעמוד ולעשות סלאלום בין כיסאות, מעבר מתחת לגשר נמוך שהוא כמו שולחן..ואז ללכת על סוג של קורה באורך מטר וחצי ואז לעבור מעל שלושה חבלים ואז להשכיב אותו על החול.

נחמד...

הנה העיוורים כשמדברים איתנו, העילמים. זה שבמרכז התמונה היה איתי..:

אחרי זה התחלקנו שוב לקבוצות ועשינו איזה משחק מוזר ולא כיף - צריך לחשוב...

אין לי כח לדבר עליו...

רק תראו את התמונה...:

אחרי זה הייתה מנוחה טובה של 10 דקות...

אחרי המנוחה שוב רצנו..2 קילומטר..

עד שהגענו לדיונה עצומה בגובה 30 מטר ומרחק של 40 מטר...שתבינו את הזוויות המטורפות...

תחרות בין שתי קבוצות, הטרה: ארמון חול יותר גדול מהקבוצה השניה..

החול מגיע מלמטה למעלה בעזרתינו בלבד...

זה היה פשוט סיוט...

זה היה במשך 40 דקות!!!!!

הנה תמונה מהדקות הראשונות...

לא רואים בה עדיין סבל, פשוט שמתי אותה כי אני מופיע בה(אני מאחורה למי שלא מזהה) :

הנה עוד תמונה מהדבר הזה...אסון טבע קוראים אותו:

זהו אני מדגיש שזה היה אחד הדברים הקשים...!!!!

אחרי זה חזרנו בהלכיה בלבד לבסיס. וכמובן שאנחנו מכינים ארוחת צהריים לעצמנו...

אז עשו לנו את זה בדרך יצירתית..שוב, מתחלקים לאותן שתי קבוצות ועושים - קרב סכינים...

התמונה:

מה שאני עשיתי זה חתכתי עגבניה אחת ו4 מלפפונים...

זהוווווו

היה קשההההההה

ישנתי מלא אחר כך

כל השרירים שלי היו תפוסים...

מקווה שאהבתם את הפוסט...

ותגיבו!!!!!!!!!

ואם אין לכם מה להגיב אז פשוט תענו לשאלה הבאה:

מה קורה? ואני רוצה תשבות מקוריות! (תגובות לא מקוריות: "ישתבך הבורא")

בייי אנשים אוהב הרבה מכם!!!!!!!