שלכת

בעיקרון לא דמיינתי שאני אפסיק לכתוב בדיוק כמוש לא דמיינתי שאכתוב שוב

הבנתי שכל מיני מחשבות שיש לי לא בדיוק נכונות תמיד ובעצם אולי כדאי לי לכתוב אותם כמו שתמיד הייתי רגילה

אז אם אני חוזרת למקורות שלי אני אוהבת לכתוב את הרגשות שלי ובכלל לדבר לעצמי תוך כדי כתיבה וזה בסדר כי ככה אני זוכרת גם את הדעות שלי כשאני עם עצמי לבד 

אז אני משתנה כל הזמן וזה הדבר הכי מפחיד בעולם כי אני לא מבינה מי אני באמת 

נראה לי שהלב נשאר אותו הדבר או לפחות הכוונות שלי

האמונות שלי

כשאני עוצמת עיניים ואני לבד אני מרגישה.

לפחות אני מרגישה.

אני מרגישה את הלב שלי רוצה להתרחב בכל נשימה וזה קשה לו

שורף לי בחזה והכל עולה לי לגרון ואני נחנקת

ואז אני עושה ראש והכל יורד חזרה לבטן ויושב שם בשקט עד הגל הבא

יש לי פעימות בבטן ואני מדמיינת שהן לא שם בכלל

יש לי פעימות של פחד בבטן אני מפחדת כל הזמן

אני חייבת לפרוק את האנרגיה הזאת ולהפך אותה למעשים ולדחוף את עצמי עוד ועוד ועוד

ואני לא דחופת

אני אפילו לא עושה תוכניות להתקדם

אם אני חוזרת למקורות שלי אני אוהבת לשבת ולשמוע מוזיקה אני אוהבת לצחוק ולהתגנדר 

או שבעצם לא?

אם אני ממש חוזרת ילדות שלי מה הזיכרון הראשון שלי משם?

יאו המחשבות שלי הרבה יותר מבולגנות מהכתיבה כאן אני חייבת להשאר עם הפינג פונג

למה זה בסדר לטאטא מתחת לשטיח?

מה קורה שהוא כל כך מוצף כבר אין מקום

לא רק שאין מקום הוא פאקינג מרחף מהריצפה מרוב הכמויות של השיט שם

מה הולך שם

בשבלול ...

אולי השבלול רעיל...

השבלול קצת חלול...

אולי נקשט אותו בחפצים יקרים וקירות צבעוניים?

אולי נדמיין שאנחנו אוהבים ונשחק באמא ואבא אולי נדמיין שאנחנו אנשים אחראים

שאנחנו בריאים מאושרים נדמיין שהכל רגיל נשחק אותה סבבה

אנחנו לא באמת שונאים

אנחנו לא במאת תקועים אחד לשני בגרון כמו פאקינג צרבת שלא עוברת לא משנה איזה כדור לקחת

כמו מיגרנה ואתה תקוע בפאקינג חדר ניתוחים מלא אורות מהבהבים

הכל חשוך ומשחקים לך בנשמה ואתה בכלל לא תחת הרדמה ופשוט.. מרפה

למה הלב שלי טיפש? יש כזה דבר בעצם?

לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל

אני לא יודעת איך