לא יוצאת הרבה |
| 9/2007
 נא! במ"ח
בלוגר כתב פוסט על מה שהוא היה עושה אילו היו מודיעים לו שנותרו לו 48 שעות לחיות. למקרה שמישהו בכל זאת יכנס לכאן בטעות, אני לא מלנקקת כדי לשמור על אלמוניותי. כן, אני לא מי יודע מה מבריקה. ואז חשבתי מה אני הייתי עושה. שעה בערך לעבור על כל הפרטים המפלילים ולהשמיד את כל הסודות המכוערים שארצה לקחת איתי לקבר, אולי עוד שעה לכתוב מכתבי פרידה לאנשים יקרים. מעולם לא היו לי הרבה חברים טובים, נכון לעכשיו יש אולי שלושה כאלה. אולי עוד מכתב קצר כללי לכל השאר, אולי איזו צוואה לחלוקת מעט הרכוש שצברתי: ספרים, דיסקים, כלי נגינה והכסף. וזהו. נותרו לי 46 שעות ומבחינתי אפשר ללכת לישון עד המוות. אולי בכל זאת הייתי נפרדת באופן אישי מחברים, אבל לא נעים לי להעמיד אותם במצב כזה. יש אנשים שאני אוהבת מאוד והייתי שמחה לראות אותם בפעם האחרונה, אבל הם לא ישמחו לראות אותי בכלל ובטח ובטח שלא בנסיבות כאלה. אז זה ירד מעל הפרק. מה אני עושה עכשיו? לאכול? אז אני אזמין משהו לאכול. נו, אז? לראות סרט? לקרוא? עשיתי את כל זה עד עכשיו, מה זה כבר ישנה? בד"כ משתמשים בדוגמת הזמן הקצוב שנותר עד המוות כדי להמחיש בסופו של דבר שלא כדאי לחכות עד שנראה את הז"לנוע של המוות חונה למטה, כדי שנגשים סוף סוף את החלומות שלנו, אלא שנגשים אותם עכשיו, כל עוד אנחנו חיים. אני ירדתי מעניין החלומות כבר לפני 8 שנים מפני שהם בלתי אפשריים מבחינתי. בעצם אלה שאיפות או רצונות, אני מכנה אותם חלומות גם כי ראיתי יותר מדי סדרות וסרטים אמריקאיים וגם מפני שהם לא מושגים, בטח שלא תוך 46 שעות. אילו היתה לי שנה, הייתי רוצה חבר או חברה טובים. יש לי משהו בערך, עד כמה שאני מסוגלת. אני רוצה חברים, אבל אני לא יודעת איך עושים את זה באמת. אני לא יודעת אפילו להסביר את זה, אבל ברור לי שמשהו כאן לא בסדר. כל השאיפות של האחרים כמו לראות עולם, או מקומות מסוימים, לא ברורים לי, כי אני לא יודעת לטייל. לא מבינה איך ומה עושים. ואני לא יכולה לעשות את זה לבד. ואין לי עם מי לטייל. יכול היה נחמד לצנוח, אבל אין לי עם מי לנסוע, אני לא יודעת לנהוג ואין תחבורה ציבורית למנחתים. בסופו של דבר, את כל הרצונות האלה גירדתי בכוח, אלה רצונות לשיחות סלון. אין לי מושג מה אני רוצה, אני לא בטוחה שאני רוצה. אני אמורה לשמוח שנפטרתי מעול ההשתוקקות אבל משהו אומר לי שיש לי בעיה. הרצון האמיתי ובר ההשגה היחיד שלי הוא לא ללכת לעבודה. את שארית הזמן אני אעביר איכשהו בכמה שפחות סבל. התעייפתי. נראה לי שאלך לישון. מצידי שהמוות יעיר אותי כשהוא בא.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
