אל תסתכל בקנקן תשתה את התה

בום בום בום!!!...

זה מה הצליל היחיד שנישאר לי בראש אחרי אותו יום. אני זוכר את היום הזה כל כך טוב.

זה היה יום קייצי במיוחד ישבנו מתי בועז חיים הרזה וחיים השמן ואני במרפסת שעיצבנו לנו בבסיס זה היה יום רגיל. חיים השמן ובועז תמיד רבו מי יותר חזק, ומי השיג יותר בנות בחיים שלו. מתי תמיד היה יושב תמיד באותו כיסא ונשען לאחור ונירדם לפעמיים היה מתעורר בשביל סיגריה או שהמפגד היה בא לראות מה אנחנו עושים,אבל רוב הזמן היה יושן, והחיים הרזה היה הכי מופרע מכולם תמיד היה מתחנן איך להגיע יותר למרפאה רק בשביל לראות את האחות נטלי הוא היה כל הזמן מפנטז עלייה ואומר "יום אחד היא תיהייה שלי מילה שלי" וכולנו היינו ניקרעים מצחוק. ואני השקט של החבורה זה שתמיד מקשיב לכולם ועוזר לכולם. אז באותו יום לא היה לנו הקפצוץ ולא כלום פשוט זה היה יום חופש בסיס. אחרי שלוש שעות שישבו במרפסת בלי לעשות כולם זזו לחדר אוכל,לאכול. למרות היום הטוב שהיה לנו כי לא היינו צריכים לעשות כלום דווקא בחדר אוכל היה פחות טוב, האוכל לא היה משהו אבל לא היה מה לעשות עדפנו לאכול את זה במקום לאכול מנות קרב. אני אף לא השכח את הטבח של הבסיס שלנו קראו לו שלמה הוא היה שמן כזה וגדול ותמיד היה מנסה להסתחבק איתנו,ואנחנו "שיתפנו איתו פעולה". באותו יום החדר אוכל היה ריק כולם עדיפו לישון עד שסוף סוף יש להם זמן חופשי. אחרי שסיימנו לאכול באנו לצאת לשבת שוב במרפסת ובחוץ חיכה לנו המפקד ואמר לנו" תעלו מהר על מדים עולים לקו יש חשד לחוליה שעברה את הגדר מהר". ישר אני  ומתי רצנו לעלות על מדים חיים השמן ובועז הלכו לאפסנאות להביא את כל הציוד שהיינו צריכים וחיים הרזה לא היה יכול לצאת למבצע הזה כי היה לו יד שבורה. אחרי עשר דקות היינו מוכנים ליציאה וחיכינו למפקד ולמשאית שהייתה אמורה לקחת אותנו. אחרי חצי דקה התחלנו לנסוע לכיוון של הקו. כשהגענו לקו ירדנו ועצבנו עמדות. היינו 12 חיילים באותו יום.ששמרו על הקו וחיכינו לתנועה חשודה כי לא ידענו איפה הם נימצאים חיכינו שם שמונה שעות הגיע כבר הלילה וניהייה קר נורא המפקד אמר שזה יכול לקחת אפילו שלושים שעות אבל לא חוזרים עד שתופסים אותם השעה הייתה כבר 11 בלילה אנחנו כבר רצינו לוותר אמרנו לעצמנו. המפקד הכריז 30 דקות וזזנו פתאום אחרי עשר דקות התחילו לירות עליינו ולירות לא הפסיקו. המפקד הכריז אש ואנחנו התחלנו לירות עלייהם בחזרה אני לא זוכר הרבה מאותו לילה אני רק זוכר את השריקות של הכדורים ואת הרגע שקיבלתי כדור לכתף ונפלי ארצה. מאותו רגע הדבר הראשון שאני זוכר שאני שוכב בבית חולים ולידי דודו שהיה איש הקשר שלנו ואת הרופא שניכנס לחדר ושואל אותי "אלון אתה בסדר? קיבלת כדור לכתף מזל שהצלחנו להוציא אותו" ואז שוב נירדמתי.שבועיים לאחר מכך אני מוצא את עצמי  בבית הקברות עם חיים הרזה מסתכל על הקברים של החברים שלי לפלוגה שהיו איתי המבצע ובניהם היה בועז שמעון, מתי רזניק, וחיים וילוז'ני. אחרי אותו מבצע קיבלתי צל"ש  והמפקד נתן לי זימון לקורס קצינים אבל אני סרבתי. כיום אני חיי בקיבוץ נשואי לנטלי אותה אחת שחיים תמיד רצה אותה, הוא יצאה איתה איזה שנה ואז הבין שזה לא ילך בניהם ואחרי זה אני והיא שמרנו על קשר, ועכשיו אנחנו נשואים וחיים באושר שלנו עם השני ילדים שלנו מתי ושירי אבל הקולות של השריקות לא יוצאים לי מהראש........

הסוף.....

* הסיפור הוא אמיתי רק השמות והמקומות שונו.....

ותודה מיוחד לחובש שלי בטיול שנתי שסיפר לנו את הסיפור הזה