שמנה ולבד

וואו. מלא זמן עבר, אה?

טוב, נו לא משנה. לא היה לי זמן, קודם בגרויות ואז היה חופש של בטלה והתקפי חרדה שמנעו ממני להכנס לפה.

לא נורא. אני כאן - אם מישהו בכלל היה פה עד עכשיו.

טוב. הבאתי סיפור בהמשכים. D:

רק רוצה להגיד, זה לא סיפור אהבה. זה סיפור על גניבה, ועל הבעיה עם נשים היום. ועם גברים שלא מבינים מה הם באמת רוצים. עדיף שכבר תהיו הומואים מאשר להתאהב בנשים טיפשות. יש על זה הסבר ממש בסוף, ואתם יכולים פשוט... לדלג עליו אם אתם לא רוצים לדעת על רמת החרדה שלי.

אני לא יודעת מתי יהיה החלק הבא.

לאני דיווידס לא היה מיוחד.

לא היה לו שיער מהמם, הוא היה שחור כמו לכולם. לא היה לו חיוך כובש עולמות, הוא גם בקושי חייך. העיינים שלו היו חומות ורגילות וגם העור שלו לא היה שחום או לבנבן, אלא רגיל כזה. הוא בחיים לא הצטיין בכלום; רק בדברים שבאמת אהב לעשות. הוא ידע לשחות בקושי, ולא שיחק בשום ספורט חוץ משיעורי חינוך גופני. ללאני גם משפחה רגילה; אמא פולנית נחמדה, אבא קפדן ונוקשה ואחות קטנה ומעצבנת שהוא אהב למרות היותה נודניקית קטנה שנדחפה לכל ענייניו.

אולי בגלל זה, לאני כל כך שנא את השגרה.

ואהב את זאת שבחיים לא תהיה שגרתית.

קראו לה מיה, והיא הייתה פריקית. היא התלבשה קצת מוזר, אבל עם הרבה טעם. שיערותיה היו בשצבע סגול, כחול, שחור ומין ורוד בהיר כזה. עיניה היו כחולות ועמוקות. והשפתיים הגדולות שלה היו תמיד בשפתון בצבע העור שלה. הוא קרא הרבה ספרים, ואולי ככה היא בכלל נגשה עליו - כי גם היא כמוהו(לפחות באיזשהי מידה) האמינה ש"ידע תמיד נמצא אצל אלו שיכולים לכתוב ביצירתיות."

"אתה יודע?" היא אמרה כשהם נפגשו מתחת לעץ המגעיל בחצר בית הספר בהפסקה. "אנחנו בחיים לא מדברים עלייך. רק עליי ועל ספרים."

"אולי כי אין לנו נושאי שיחה אחרים?" הוא פיהק. היה לו היסטוריה מלפני ההפסקה. והוא שנא היסטוריה.

"כן, אבל זה לא מעצבן? כאילו... אולי תגיד משהו על עצמך? מה אתה אוהב?"

"אוכל."

"וזהו?"

"אולי גם מחשב."

"נו."

"מה נו?" הוא צנח בעייפות על הדשא ונשען על העץ.

"משהו אחר? פרטי יותר? כמו שאני סיפרתי לך שאני אוהבת לטפס על מקומות גבוהים כדאי להרגיש טוב ולהסתכל על עננים כשאני עצובה."

"אהמ... אני אוהב ללמד את אחותי מתימטיקה כי היא לא יודעת כלום בזה ומצחיק לראות אותה נכשלת. זהו?"

"טוב. לא משנה."

"מממ."

"אל תספר, לא צריך."

"נו מה את רוצה?! כסף?"

היא התחילה לצחוק, היד עם הציפורניים השחורות שלה התנופפה ברוח. "בוא נלך לפיצוחייה ליד."

"אני לא מבריז שוב." לאני סינן מבעד לבקבוק המים שלו. "גם ככה חם מדי. מה את רוצה לקנות?"

"אני רוצה סנדוויץ' עסיסי ושמן."

"יופי. לכי ותקני."

"נו בוא." ומכיוון, שהוא כמו כלבלב אבוד, רוצה לבלות במחציתה את רב ההפסקות שלו, הוא פשוט קם.

הוא שנא פיצוחיות כי הם הסריחו מערסים ובירה. ועוד יותר שנא אותם כי לא יכל לקנות את הגרעינים שהביטו בו מבעד לפלסטיק.

לאני לא ידע אם זה היה ברגעים שמיה שילמה למוכר או כבר קנתה את הסנדוויץ', אבל הוא כן שם לב לאיזשהו משב רוח קר כמו קרח מהחנות - כשהוא הסתובב, הוא שם לב לדלת האחורית הפתוחה.

"הלו, ילד!" המוכר צרח, ומיה הציצה בלאני לפני שפנתה גם היא לדלת. "יאו, מה אתה לא יכול לקרא?! הלו, אסור להכנס לשם!" הוא ישר צעד על תוך החדרון והוציא משם ילד בלונדיני עם עיינים גדולות וכחולות. "סליחה... לא ידעתי." הוא גלגל את העיינים שלו. "אני לא רואה פה שום שלט בכל מקרה-" הוא התחיל להסביר אבל המוכר הצביע למעלה, ומעל לדלת באמת היה שלט של "אין כניסה" אדום ובוהק.

הוא התנשם עמוקות והסיט את הראש שלו לצד, השערות הבלונדיניות שלו התנודדו כלות.

"אני יכולה ללכת?" מיה פתאום פלטה, והפתיעה את לאני. היא בחיים לא הייתה מפספסת את זה-

"כן. שילמת נכון? יופי. תלכו מפה."

היא הנידה את ראשה, לקחה את התיק עם הניטים וצעדה משם, לאני נתן מבט אחרון בנער - שנראה קצת צעיר מהם, ונשרך אחריה.

היא עצרה בפינה של החנויות מול הבית ספר. "עוד מעט נגמרת ההפסקה, מיה." הוא אמר לחברה הכי טובה שלו.

"חכה שנייה." היא הוציאה מהג'קט והתיק שלה, כמה שוקולדים, הרבה סוכריות ו2 סנדוויצ'ים. "מיה...?!" הוא העביר את היד שלו בשיער. "איך?! מתי בכלל הספקת-? למה גנבת את כל זה?"

"הוא ביקש. הוא אמר שאני אגנוב לו משהו."

"מה?! למה?"

"מאיפה אני יודעת. אולי הוא רעב ואין לו כסף."

"לא, למה לעזאזל גנבת?"

"כי הוא ביקש... חוץ מזה, זה היה כייף!"

"כייף? את לא בסדר- זה לא בסדר-"

הבלונדיני פתאום הופיע מבעד לפינה והתנשף. "וואו- זה היה קרוב, משהו בן זונה!" הוא חייך לשנינו ואז עייניו ננתפסו בסנדוויצ'ים.

"יאי! תודה רבה! לא אכלתי כבר יומיים. אם רק כולם היו כמוכם-"

"אני לא קשור לזה - מה אם יתפסו אותנו?" הוא מימץ בעיינים הגדולות שלו, הכריך כבר חצי דרך בתוך  הפה שלו. "אוקי, בואי נסתלק מפה."

"לא, נו חכה!" מיה גילגלה את העיינים שלה ופנתה עליו. "למה לא אכלת כל כך הרבה?" היא נתנה לו את שקית עם ממתקים. "יש לך בית בכלל? אתה נראה מטונף."

"יש לי בית, אבל האחים שלי עסוקים."

"בן כמה אתה?"

"אני בן 16."

"לא נכון! אתה נראה בן 10!" היא צחקה, פותחת שוקולד.

"לפחות אני לא נראה בן 30." הוא הוציא את הלשון שלו ללאני, שנתן בו מבט חודר.

"אני מיה, גם אני בת 16. אני לומדת פה."

"ניקולס. אבל כולם קוראים לי ניקי." הוא הביט לכיוון של לאני שהסתכל על השער של בית הספר, מוודה שהשומר לא יראה אותם.

"זה לאני. אל תדאג, הוא לא יגיד לאף אחד. קשה לו להתחבר אל אנשים." היא ציחקקה, ופירעה את השיער השחור והחלק של לאני. הוא גנח בעצבנות.

"אתם ממש חמודים ביחד." ניקולס בלע כמה סוכריות בבעת אחת.

לפני שמיה בכלל יכלה לענות הצלצול של סוף ההפסקה הדהד לכל רוחבי הרחוב.

הוא שנא את העבודה שהיו לה מלא חברים וידידים אחרים שהיא יכלה להיות איתם בהפסקות או סתם לצאת איתם כשהיא לא איתו.

ללאני היו כמה חברים - אבל רק ממש טובים, כאלה שהוא הכיר מילדות - אבל כמעט ולא היו ידידות שהוא נהג לדבר איתם ממש הרבה. ומיה הייתה כל כך יפה כשהיא צחקה, וכל כך נחמדה כשהיא דיברה איתו, וכל כך חכמה ונעימה והיו להם כל כך הרבה דברים במשותף.

הוא לא ציפה שהיא פתאום תיכנע לאהבתו הנצחית ותגיד שהיא מאוהבת בו עוד מלפני שנים. הוא גם לא ציפה שיש לה רגשות עליו בכלל, הרי היו לה מלא אנשים שהיא יכלה להסתובב עם - וזה שהיא בחרה אותו, לא אומר שהוא מיוחד או משהו. אולי פשוט כייף לה איתו.

נכון, שלפעמים הוא כן מסכים עם כל מה שהיא אומרת. ונכון שכשהוא לידה הוא מתנהג כמו גור קטן שצריך את ההגנה שלה ואת האהבה והצומת לב שלה. אבל זה פשוט לא יסתדר ביניהם גם ככה. לפחות, זה מה שהוא חושב.

הוא לא זכר באיזה שעה נגמר השיעמום של תנך, הוא רק זכר שהוא שרד עוד יום של בית ספר, ועכשיו הוא בדרכו לביתו הממוזג ושיש שם בקבוק של קולה שקורה בשמו.

מיה תפסה אותו ביד עוד לפני שהוא הצליח לעבור מהדלת של הכניסה לבית הספר. הפנים שלה היו קצת אדומים, והשפתון נעלם כלא היה.

"לאן! אכלתי כבר 5 שוקולדים, ונשארו עוד קצת. והבטן שלי כבר כואבת."

הוא קימט את האף שלו ורירח אותה. "אני שונא שוקולד."

"אתה שונא הכל. הנה. קח."

"לא."

"כן."

"קחי את את זה הביתה."

"אבל אז אמא תשאל מאיפה יש לי כל כך הרבה שוקולד."

"ואת תעני לה שגנבת את זה מהפיצוחיה של בית הספר כשעזבנו בהפסקה ובעצם הברזנו משעה רביעית כשליווינו ילד עבריין שלא ידע איפה הוא נמצא בכלל." הוא התחיל ללכת אבל היא רדפה אחריו. "מה אתה כועס?"

"אני לא כועס. אני סארקסטי. יש הבדל."

"לא אתה כועס."

"אבל אני לא כועס, אני לגמרי רגוע." הוא נאנח כשהוא עבר את שערי בית ספר. היא נתנה לו מבט ספקני - ופתחה את הפה להגיד משהו אבל לפני שהיא הוציאה הגה מישהו קרה בשמה.

"מיה! מיה!" שניהם הסתובבו לראות את הילד הבלונדיני רץ לקראתם.

"עכשיו אני כועס." לאני הצליב את היידים שלו על החזה. "ניקי! מה אתה עושה פה?" מיה הביטה בנער החמוד כאילו ראתה אותו פעם ראשונה.

"שוב שכחתי איפה אני נמצא. אני רק זוכר שהלכתי מלא ואז הגעתי לפה... יש מצב אתם פשוט תקחו אותו לתחנת אוטובוסים, כי שאלתי כמה אנשים וכולם הצביעו לשם- אבל לא מצאתי שם כלום. חוץ מזה, שום אוטובוס לא נוסע בשכונה המוזרה שלכם ו..."

"אין לך שום חוש כיוון, אה?" לאני חתך אותו באמצע משפט.

הוא ציחקק בהנאה ביחד עם מיה, בעודו מגרד את הראש שלו. כמו ילד קטן.

לאני הזעיף פנים.

"אה, וגם חשבתי לעצמי... אתם כל כך נחמדים וזה, אז קצת מגעיל לי לבקש עוד משהו... אבל אני ממש צריך עזרה עוד במשהו."

זה פשוט אבסורדי, איך שהוא הרגיש שהשגרה עזבה פתאום.

מממ. אה. כן.

לאני קצת משעמם, אבל אני באמת מחכה אותו ממישהו שאני מכירה XD (וזה לא אני. אני לא עד כדאי כך צינית. אני מקווה.)

אהמ... לאנשים שלא אוהבים שטויות מרירות נא לדלג על הקטע הבא:

הסיפור הזה מוקדש לילדה שאני מתאבת יותר מכולם.

אם אי פעם תקראי את זה, אני רק רוצה שתדעי; שאת זבל. שהוא מתקשר עלייך, שולח לך הודעות, חושב עלייך, דואג לך.

אין לך שום זכות לצרוח עליו. להעלב על שטות אחת קטנה שהוא אמר לך, ואפילו דברים שלא אמר - דברים שהנחת שהוא אמר, או חשב. את פשוט לא שווה את זה. הוא נשרך אחרייך כמו כלבלב קטן, וכמו דבורה מזמזם עלייך כל היום. את כלבה. את זונה. אני שונאת אותך.

את פשוט לא שווה אותו. בלעדייך הוא בן אדם אחר. וכשהוא איתך הוא כמו שפוט טיפש, והוא אמור להיות חבר שלך.

למרות שאני כבר עברתי את זה, ואני כבר לא מחבבת אותו כמו פעם.

אהמ. כן. רגע פילוסופי(?) עבר.

אז!

המשך יבוא!

חהחהחחהחהחהחחהחה! D:

לילה טוב(ערב טוב?) שלכם באהבה;