מרחק נגיעה

היה חשוב לי לעשות את הפוסט הזה כי השנה אני חושבת שהתחברתי ליום הזה הכי שאפשר.

גם בגלל הריקוד. הרגשתי שאני פשוט מדברת ומנסה להעביר את הכאב ואת המילים של השיר בתנועה.

עם כמה שזה נשמע קיטשי ומטומטם זה ככה.

והרגשתי אחרת. גם בכיתי באמצע.

עכשיו אני באמת מבינה מתי מרגישים את הרגש בריקוד.

התחברתי אליו כמה שאני יכולה וניסיתי להעביר מה זה יום הזכרון בשבילי.

כל המשפחות האלו שאיבדו בן, אבא, אח, דוד.

הכאב הוא עצום ואי אפשר להזדהות איתו עד שאתה עובר את זה בעצמך.

אני לא מאחלת את זה לאף אחד אבל זה נכון. אני לא יודעת מה מרגיש ילד שאבא שלו נהרג במלחמה.

פשוט לא חזר הביתה. אולי הפוסט הזה עשה לכם משהו ואולי לא, אבל אני כתבתי מה זה יום הזכרון בשבילי.

כל אחד יכול לקחת את זה למקום שלו, אבל כולם- צריכים לכבד את היום הזה.

לילה טוב