הסיפור שלי, עוד סיפור גאה... 06.06.08

        הכל התחיל בכיתה י', הבחור היפה הזה מהשכבה מעליי, הכל  בגללו. הוא גרם לי להרגיש מה זה "להרגיש" בפעם הראשונה, הוא גרם אצלי לשינויים והרצון להיות קצת כמוהו, הוא גרם לי לרצות אותו. הוא לא בקטע, זאת הייתה ההידלקות הראשונה שלי, זו שגרמה לי להבין מה אני באמת. ידעתי שאין לי סיכוי וגם לא הייתי סגור על מה הולך איתי. זאת הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי שסבלתי מדכאונות.

       בהתחלה חייתי בהדחקה המון זמן, תהליך מאוד ארוך של הצורך הזה להבין "למה אני?", "למה דווקא המחלה הזאת?", "מה יגידו ההורים?", ומי שעזרה לי להתעסק עם הסוגייה זאת ניו יורק. בסוף אותה שנה מדוברת טסתי לניו יורק לשליחות של ההורים וגרתי במרכז השוק בשר הבינלאומי. אני מוכרח לומר את האמת שאם לא ניו יורק וההשפעה שלה אני לא יודע מה הייתי עושה עם עצמי. אז בניו יורק זה ידוע שהרבה יותר קל להיות הומו ויש הרבה פחות התעסקות סביב נטיות מיניות.        

         בהתחלה פגשתי אנשים בסתר, לאט לאט התחלתי לצאת למקומות של גייז ולנהל חיים כפולים. היו לי את החברים מהתיכון והצופים והיו לי את ההומואים, ושם למזלי סופ"ש היה מספיק ארוך בשביל לשלב. בארץ לעומת זאת הייתי עדיין עמוק בארון. לאט לאט התחלתי לערב אנשים במה שקורה איתי, סיפרתי לחבר הכי טוב שלי שבהתחלה נרתע אבל זה עבר לו, ולעוד כמה אנשים קרובים אליי עד שכל השכב"ג בשבט ידע ולקראת סוף יב' גם כל התיכון האמריקאי ידע. והקטע הכי הזוי הוא שכולם היו סבבה עם זה לגמרי, מה שגרם אצלי לפחד מהחזרה ארצה. עשיתי שנה קולג' ועבדתי תוך כדי במסעדה עם צוות מלצרים של שני הומואים ושתי לסביות במשך שנה. אני והומו השני התחלנו לצאת והיינו ביחד עד העזיבה שלי ארצה שהייתה ארבעה חודשים אחרי שהתחלנו לצאת, ולפני שנה כמעט בדיוק.

בין ביקור לביקור בארץ (היו הרבה כאלו) התחלתי לחבר אל הסיפור שלי עוד ועוד אנשים, שלושת החברים הכי טובים בארץ, כמה חברים נוספים וידידות והתפלאתי לטובה מהתגובות, הסקרנות, הרצון של אנשים לדעת. אנשים שלא נתקלים בזה כמעט בכלל למרות הקירבה לת"א. ולהגיד את האמת, היום במבט לאחור אני יכול לומר שהחברים שלי הם הכי חברים שיש.

        אני וחברים שלי עברנו הרבה, אם זה מבחנים וסיוטים מהתיכון ואם טיולים וחופשות בארץ. עם רובם אני בקשר מכיתה ז' (לפני 9 שנים) ואני אומר לעצמי שאם אחרי שלוש שנים בניו יורק הרחוקה אני עדיין מרגיש כאילו לא החמצתי כלום והכל חזר לקדמותו, אז הם חברים טובים. ויותר מזה אם אני מספר להם על הנטיות שלי למרות שאני יודע שהם לא הכי ליברלים והם מקבלים את זה כמו שהם קיבלו את זה, אז הם חברים לחיים. ובאמת היום אחרי כמעט שנה בארץ אני רואה כמה אכפת להם וכמה הם מתעניינים וכמה הם בורים לגבי העולם ההומואי בארץ ובכלל.

        חזרה לניו יורק, אני לא יכול לומר שחיים כפולים זה קל אבל כן הצלחתי לחיות עם זה, וברגע שכולם ידעו עליי עד סוף יב' גם אנשים התחילו לבוא איתי למקומות של גייז והחברים הסטרייטים התערבבו עם ההומואים ובאמת שהיה נחמד בעיקר בשנה השלישית. ניו יורק עשתה לי רק טוב, אני לא יודע עם להישאר בארץ היה מוציא אותי הומו כל כך שפוי, תמיד נראה כאילו נורא קשה בארץ עם היציאה מהארון. לפחות ככה חשבתי עד שחזרתי לארץ וראיתי כמה הומואים יש פה וכמה הם גאים. ואללה אני לא יודע כמה זמן זה לקח לישראל להיות כזאת אבל היא כל כך מפותחת בנושא הזה!

אני מוכרח לכתוב כאן שלניו יורק הגעתי תמים וסקרן ופחדן. וארצה כבר חזרתי הרבה יותר מפוקס ומעודכן והחלטי במה שהולך בקהילה הזאת ואיך החיים האלה בכלל, ומה אני בפרט. זה כאילו המעבר מישרא בלוג בגיל 15 לאטרף בגיל 17 לאוויטה בגיל 19 (ככה זה היה אצלי לפחות). וכחזרתי ארצה כבר היכרתי את איך זה עובד והייתי מאוד חשוף לזה, חזרתי הרבה יותר בוגר ממה שהגעתי לניו יורק. ותמיד חוזרת ומהדהדת השאלה: "איך יגיבו ההורים שלי?" הדבר האחרון שאני רוצה זה לאכזב אותם אחרי כל מה שהם נתנו לי והשקיעו בי.

        ואז חזרתי ארצה, להתגייס לצבא אחרי דח"ש של שנה (קולג') ותיכף אני סוגר את השנה הראשונה. מוזר לי להיות בארץ. פעם ראשונה ביום עצמאות מזה שלוש שנים, פעם ראשונה ביומולדת (אפילו שסגרתי אותה בבסיס..), פעם ראשונה של הרבה אירועים ששכחתי איך הם נראים כמו טקסי יום זכרון, חגיגות לג בעומר וכל אלה. אני בארץ תמיד הייתי בחנוכה או פסח או בקיץ. אז באמת אחרי הקשר הראשון שלי, ואחרי שכולם יודעים כולל את אחותי שיודעת כבר שנתיים ובת דודה שלי אותו כנ"ל, פתאום כבר לא אכפת לי כל כך. החברים הסטרייטים שלי הכירו כמעט כל הומו שיצאתי איתו בשנה האחרונה, הם מידי פעם באים איתי למקומות גייז סתם בשביל הכיף. לאט לאט השמועה מתפשטת וכל המעגל הרחב של החברים יודע, והמעגל היותר רחב יודע, אולי אפילו כל השכבה מהארץ יודעת, ופשוט לא אכפת לי! על הזין שלי מה הם חושבים (והרוב דווקא מתעניינים בקטע חיובי..)

        הכל טוב ויפה כל עוד ההורים לא יודעים, והחלק הכי מפחיד הוא מה הם יעשו או יאמרו. בשנה האחרונה עלה לי המון לראש אם לספר או לא לספר והעדפתי למשוך את זה עוד טיפה. מצד אחד אני חושב לעצמי, זה אני וזה מה שאני וכן ההורים צריכים לקבל אין להם ברירה, וזה די מנחם. מצד שני אין לי מושג איך יקבלו את זה וזה הכי מפחיד שיכול להיות, מה הם יעדו עם זה? לראות את אמא בוכה זה לא מראה נעים, לראות אבא מאוכזב כאילו אני בחרתי בזה, גם לא נעים. והנה זה הגיע..

אחרי פז"מ של שלוש שנים בעולם הגייז, בגיל 20 בדיוק בארוחת צהריים אחרי שבועיים בהגנ"ש אמא שלי הנחיתה עליי את המכה: "אתה אוהב בנים?" ואני כבר הרבה זמן אומר לעצמי שאם אני לא מספר אז סבבה אבל אם הם שואלים אני אומר את האמת. עניתי לחיוב. היא ענתה שהיא ידעה "אתה שנים מסתובב עם בנות יפייפיות ובאף אחת לא מצאת עניין למרות שהם רצו אותך, משהו חשוד" לא הגבתי. ואז התחילה השיחת התעניינות של : "כמה זמן אתה יודע? מי עוד יודע? אתה ניזהר כן?" ואז יש את הקטע שהיא נעלבה כי כמעט כולם יודעים חוץ ממנה ומאבא. היא בכתה קצת אבל מיד הרגיעה: "זה מתוך דאגה אלייך, זה טיבעי, אני עדיין גאה בך באותה מידה ואוהבת אותך לא משנה מה" מפולת סלעים נפלה לי מהלב, איך שמחתי שזה קרה ושככה הגיבה. השיחה הזאת נגמרה ב- "עכשיו צריך לספר לאבא". סתם הערה קטנה – זה נכון, אימהות יודעות הכל!

        אז כן, היא לא יכלה לחכות לראות את התגובה שלו וסיפרה לי בזמן שאני בבסיס (יום שני האחרון). אבא שלי הוא איש צבא לשעבר, יחסית איש קשה, לא היה אפשר לחזות את התגובה שלו, ממש לא. מסתבר שגם הוא הרגיש והיה לו מספיק זמן להכין את עצמו מראש. הוא הגיב טוב, אפילו מעולה, כולנו היינו בהלם. הוא אמר לי שטלפון שאבא אוהב את הבן שלו לא משנה מה וכשהוא אסף אותי בשישי מהבסיס הוא נתן לי חיבוק גדול מבדרך כלל.

        ועכשיו שהורי יודעים לא מעניין אותי ולא אכפת לי מכלום. הם היו המוקד הזה שחוצץ בין העבר לעתיד, בין חיים בסתר לחיים בגלוי, בין מה שאני רוצה להיות למה שאני באמת! עכשיו שההורים יודעים ותומכים, שכל העולם יידע!! החשובים לי באמת, ההכי קרובים לי יודעים, וזה מה שחשוב.. אז אתמול חגגתי את היציאה מהארון במצעד הגאווה שהיה בדיוק בזמן הנכון, ויש לציין שאחרי שני מצעדי ענק בניו יורק, המצעד בישראל היה הרבה יותר צבעוני ועליז! וסוף סוף שיחררו אותי לחופשי!

זה הסיפור שלי :) וסוף סוף אני יכול להתגאות בו..

 שיהיה לכולם חג שמח ושבוע טוב!