הכל היה חסר
הנשימה
האהבה
האכזבה
הכאב
הצימאון למשהו חדש שעוד לא נולד!
ניפגעתי המון אבל אני עוברת הלאה, כמו תמיד. כי החיים ממשיכים, זורמים ואני איתם, חולפת.
התאהבתי בדבר שלא רואים, שמרגישים רק בלב ואם קרובים אליו עד כדי כך אולי אפשר להרגיש אותו חולף ברוח.
התאהבתי באמונה.
אבל היא כ"כ קשה! כ"כ מאכזבת!
כשאני נמצאת במקום הנכון, באווירה הנכונה
כשאני קרובה לבורא עולם, שם בכותל אני מרגישה את האמונה וכשאני באווירה האחרת אני מרגישה שונה, מלוכלת
אני מרגישה שאני משקרת לעצמי ואולי גם לאחרים, כי דברים קבועים "לא משתנים".
התגעגעתי לכתיבה, פחדתי לכתוב על המקלדת את הכל, פחדתי שמישהו יפגע ואני לא אשמע ממנו יותר.
ניסיתי להתקרב אליה והיא ברחה ממני ברגע שרק עבר לידי איזה משב רוח קליל שנתן דחיפה ליצר הרע.
אני מנסה אבל הכל זה רק הבל הבלים, הכל דבר רע ואני ממשיכה להתנגש בו שוב ושוב
ונפגעת שוב ושוב אבל הכאב לא מזיז לי.. כי התרגלתי שפוגעים בי, התרגלתי..
"למנצח משכיל לבני קורח...
צמאה נפשי לאלוקים לאל חי
מתי אבוא ואראה פני אלוקים...
מה תשתוחחי נפשי ותהמי עלי
הוחילי לאלוקים
כי עוד אודנו ישועות פניו...
מארץ ירדן וחרמונים מהר מצער...
ברצח בעצמותי חרפוני...
מה תשתוחחי נפשי
ומה תהמי עלי
הוחילי לאלוקים
כי עוד אודנו ישועות פני ואלוקי"
רצון עז להתקרב לה' יתברך, ללמוד את מה שעד עכשיו לא נילמד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
שלומקהלולה