אם לא היה לי קול לזמזם איתו
בטוח שלא הייתי מוצאת את שלמות התיאום של המנגינה אל המצב שבו אני נמצאת
אף אחד לא ישתווה אליי לעולם,
אני מפחדת שזה מה שאני מחפשת.. ולא מוצאת.
אני מתנתקת לאט לאט מגורמי החוץ
מתחילה ליצור מנגינה לאט ובטוח בהתאמה מושלמת.
עוצמת אט את עיניי ושוקעת
שום דבר לא משפיע עליי,
ולא ישפיע לעולם
כאשר מחשבותי צלולות הדעת צלולה והדעת רוצה יותר מדיי.
אני טעיתי, העצב הוא לא הדבר שאני נהנית ממנו
ולא הבכי
זה רק, התחושות שאחרי, .. אין רגשות
אין אהבה,אין מחשבות מזוייפות, אין רצונות
רק
נינוחות ושלווה.
אני מרגיעה את עצמי
תנו לי לבכות,
מנגינות עצובות.