בתוך החדר האינטימי שלי

יותר משבועיים מאז יום העצמאות, האמירקאיים, ואיתם גם אני התעוררו לחגוג. אז ישראל בגנים, לא היה יום נחמד כדי להתאוורר קצת. זה היה כל-כך מעבר לזה, היה... היה מדהים. קודם כל תנו לי לספר לכם שעידן רייכל ולהקתו לא ספק יודעים לתת הופעה, בכלל אני אומרת שמוזיקאי טוב uner the influence לא יכול לתת הופעה לא טובה. אבל הנה משהו שעוד מעולם לא יצא לי לחוות, להיות חלק מקהל שמביא את האמן לרמת אנרגיה כזאת על הבמה, לדעת שאת מלהיבה אותם לא פחות ממה שהם מלהיבים אותך, להרגיש איך הם משתחררים יותר ויותר עם כל שריקה וקראית עידוד מהקקל, ממך. אני אעז לומר שלתת לאומן את הפידבק החיובי הזה שמביא אותו לרמה אחרת בהופעה שלו מספק ומתגמל כמעט באותה מידה כמו לעלות על הבמה ולתת הופעה!!! ביחד עם החוויה החדשה חזרו אליי גם תחושות ישנות, אשר הייתי בטוחה שנעלמו ולא יחזרו עוד לעולם, ההרגשה השפוטה של האושר המטמטם, של ההתלהבות חסרת המעצורים, ההרגשה שרק ילדים מרגישים בלי שמף של בושה או חרטה. מי אמר שאין כוח עליון? הכוח שלא נותן לי לשקוע באדם שהייתי,,הכוח שלא נותן לי לשכוח מי אני, הכוח שלא נותן לי לוותר על מה שאני עוד רוצה להיות. בהרגשת הקלה זו אני מכריזה החומה סוף-סוף נסדקה, יבוא יום היא תיפול וישתחררו הכבלים שכבלו אותי לאדם שפעם סבל מהרגש ופעם סבל מהיעדרו. אהיה לאדם שחווה את ההנאה התמימה של הילדות, בראש שקול ובבגרות.

עד אז קבלו תמונה מיום בלתי נשכח