הפינה שלי
המקום שאליו אני בורחת |
| 5/2013
היום קראתי איזה כתבה על מישהו שאני מכירה בעיתון. הוא סיפר שם על מחלת הנפש שלו ועל ההתמודדות איתה. הוא גם סיפר איך הכל התחיל.. ואז עצרתי רגע וחשבתי.. כל הזמן אני בהתמודדות מתמדת רק לא ליפול וכאלה.. שכבר שכחתי לרגע איפה הכל התחיל.. אז אפשר להגיד שזה התחיל בגיל 4 בערך.. ואפשר להגיד שזה התחיל בגיל 12 או בכלל 16.. אבל האמת שאני חושבת שזה התחיל בגיל 22.. אולי בגלל שאז התאשפזתי לראשונה.. אבל לפני האישפוז גם קרו דברים.. הרבה דברים.. שהם אלו שהובילו אותי למצב הזה.. אז בגיל 16 התחלתי לקחת תרופות פסיכיאטריות.. אבל בכל זאת.. האם יכולתי לשנות משהו בכל שרשרת האירועים הנוראית הזו? אולי אני כל הזמן מאשימה את אותה ילדה בת ה 4 שלא צעקה לעזרה.. ואם כבר לא צעקה לעזרה אז לפחות הייתה אומרת משהו אחר כך.. אבל אולי פשוט.. זה הגורל שלי? אני מאוד מתפלאה שזה מה שהקיום זימן לי.. אונס בגיל 4.
אבל מה זה חשוב כבר מה היה, למה לא צעקתי ולמה שתקתי אחר כך.. אולי מה שמשנה עכשיו זה איך אני מרפאה את עצמי. איך אני ממשיכה הלאה.. אני כל כך לא רואה את עצמי שוב בבית חולים! (אז למה אני חותכת?!) - אולי בגלל שנורא כואב לי פה בפנים בחור הזה שבו היה אמור להיות הלב..
אוףףףףף נמאס לי כבר מהכל!
..............
רון. אני מניחה שאני יכולה לכתוב לך מייל.. כי את היחד שקורא פה כנראה.. אבל זה נחמד לכתוב את זה ולראות שלפחות מישהו מקשיב לשטויות שאני צועקת או ממלמלת.. ראיתי את ההודעה שכתבת לי ביום הולדת אך מכיוון שאני נכנסת וכותבת עם הפלאפון ולא מהמחשב אז אני לא יכולה להגיב בתגובות.. רציתי להגיד לך תודה! על המזל טוב ובכלל על ההתייחסות. זה מאוד חשוב לי. נראה לי שאתה הגבר היחידי שאני יכולה לדבר איתו בגלוי על כל מה שעברתי. ועוברת. אני שמחה שאתה פה. תודה גם על ההקשבה וגם על זה שאני יודעת שאתה תמיד פה. שאני תמיד יודעת שאני יכולה לכתוב ולשפוך את הלב ותמיד תקשיב לי.
אני מקווה שאצלך הכל בסדר. אני אהיה בסדר. אני וובדת עכשיו בשתי עבודות וגם לומדת. עוד מעט מסיימת את הלימודים.. זה נראה כאילו הכל טוב אצלי בחיים וכאילו הכל הסתדר.. וכאילו שעברתי את זה.. אבל זה עדיין מרגיש לי כאילו אני בסרט.
וחוץ מזה אני מאוהבת! בבנאדם נשוי! + ילדה! ואני מתייסרת.. אני רוצה אותו כל כך.. וזה נראה בלתי אפשרי.. אני חושבת עליו כל היום.. ואני רק רוצה שינשק אותי. ורק שיחבק אותי.. אני רוצה להיות קרובה אליו. אני רוצה אותו כל כך.. :-(
בכל מקרה אני מקווה לכתוב בקרוב דברים קצת יותר טובים.. ואופטימיים.
<3
-הקטע נשלח דרך הטלפון הסלולרי-
| |
כי כולנו ריקמה אנושית אחת חיה!
אז אולי בכל זאת יש אלוהים? (פוי מילה גסה! לפחות אצלנו בבית..) כמי שגדלה כקיבוצניקית אז אני עדיין כזאת, בלב ובנפש! וכידוע לכם הקיבוצניקים הם הכופרים הכי גדולים שיש.. לפחות מבחינת הדתיים.. זה לא שאנחנו לא חוגגים את פסח.. פשוט ליד המצות יש חלה.. חחח וגם יום כיפור אחד עשינו בקיבוץ על האש (בקר נמוך..) בכל מקרה זה לא שאני מתחזקת או משהו (חלילה אבא! אני לא אחלה ואהיה דתיה חוזרת בתשובה!)
כן.. אבל...
אני בכל זאת מאמינה שיש משהו שמכוון את הדברים כמו שהם. ואל תתחילו עכשיו עם שאלות ברומו של עולם (כמו אז מי ברא את העולם ואיך הגעת לעולם? איך הגעתי?! מהכוס של האמא שלי!) אבל לא זה העניין..
אני אתחיל מההתחלה.
זאת תקופה קצת קשה ולחוצה.. שתי עבודות ולימודים! ויחד עם כל זה פתאום חליתי. איזה דלקת במעיים.. בכל מקרה לא ממש נוראי אבל לא הכי חביב. אז מתוך כל הלחץ חשבתי לעצמי שאולי אני בכלל חולה בגלל כל הלחץ הזה?! אולי אני דורשת מעצמי יותר מדי.. ואז נכנסתי למעיין דאון כזה.. והתחיל התקף חרדה נוראי! ככה באמצע החיים! התקף חרדה! יש אפשרות שזו מעיין קריסת מערכות כוללת כזו שהתקף החרדה היה הצליל הסופי בתזמורת שלה. אז ככה בפאקינג 12 בלילה אני מחליטה ללכת מהבית של חברות שלי ולתפוס טרמפים הביתה. (נסיעה של בערך חצי שעה).
עזבתי את הדירה פקעת עצבים ירדתי לכיוון הכביש התיישבתי בתחנת האוטובוס על הכביש הראשי בתקווה שתעבור מונית שרות או איזה אוטובוס.. למרות שבשעות האלה זה קצת בעייתי. לא הספקתי לשבת שם חמש דקות פתאום עצר מולי טנדר לבן. ושאל אותי לאן אני צריכה. אמרתי לו, ושאלתי אותו אם הוא כמו מונית שרות או משהו כזה.. אז הוא אמר שהוא הסעות ביקש 10 שקלים (המחיר של מונית שרות) והתחיל לנסוע. הוא הביא לי פתק עם השם שלו והטלפון מודפס ואמר שאם אני אצטרך פעם אז אני יכולה להתקשר. הוא פנה אלי פתאום במהלך הנסיעה ואמר - את עוסקת באונות נכון?
אני קצת נדהמתי. איך הוא יודע?! והוא אמר שפשוו רואים עליי את זה. ושאל במה אני מנגנת גיחחתי ואמרתי שאני מציירת אבל כבר מזמן הפסקתי לצייר.. הוא אמר לי שהוא כותב ומנגן ואפילו ניגן במפוחית (חחחח כן תוך כדי נהיגה!) הוא ניגן ממש יפה ואפילו העלה לי חיוך. אחרי איזה שבוע כבר שלא צחקתי! הוא התחיל לדקלם מתוך הזיכרון שורות שורות שהפכו לשיר עוצר נשימה! הבנאדם פשוט מוכשר ברמות על! (אם אכן זה הוא כתב את זה..)
הוא הביא אותי עד הבית. ואמר לי ששום דבר לט שווה את זה ושאני אתן חיוך! שלחתי לו נשיקה באוויר.
הבנאדם לא רק הציל אותי מאיזה טרמפ נוראי שיכולתי לעלות עליו.. אלה גם מהיאוש שאחז בי ומהדאון הנוראי הזה.
זה בהחלט היה כמו איזה מסר מלמעלה.. יש מישהו שמכוון את הדברים ועוד מסר היה שם. הנה ראית כמה העולם יכול להיות חרא וכמה אנשים יכולים להיות זבלים ותת אנושיים אבל עכשיו בואי תתחילי להאמין באנשים מחדש! בואי תני צאנס לאנשות הזו כי היא צריכה אותך ואת צריכה אותה. כי כולנו ריקמה אנושית אחת חיה!
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
תרה.