הם לא רוצים אותי כי אני חזקה.
אני חזקה אז הם לא יכולים לקבל אותי וטוענים שבכלל לא היו מעוניינים בי מלכתחילה.
אני. אני אישה, או בחורה, או נערה. זה לא משנה.
זה משנה שאני לא עדינה, כי אם אני לא עדינה או שברירית אז אני שוות ערך לגבר- ואף גבר לא רוצה להרגיש שהוא הומו.
אני לא אוהבת להתאפר, אני יפה באופן טבעי, אני לא אוהבת אודם שנדבק לי לשיניים ומונע ממני לאכול מקדונלדס כמו שצריך, אני לא אוהבת סומק שהופך אותי לעאלק-סמוקה-באופן-טבעי, כאילו מתביישת כל הזמן- ואני לא מתביישת.
אני שונאת מסקרה שעושה לי עיני עגל גדולות ותוהות, כאילו אני לא יודעת את התשובה, רק בשביל שבחור רפה שכל יוכל להסביר לי על חוקי הכדורגל כאילו אני לא ראיתי את כל המשחקים ששודרו אי פעם.
אני לא גברית, יש הבדל בין גברית לחזקה- אבל בעיני הגברים זה בדיוק אותו הדבר. אני בוכה לפעמים, כן אני בוכה, אבל לא בגלל שנשברה לי ציפורן, לא בגלל שהית' לדג'ר מת, בגלל שכואב לי, או קשה לי, או שאני ממש מאושרת.
אבל כבר הרבה זמן לא הייתי מאושרת, כי אני לבד.
הבחור האחרון שהיה איתי, לפני שנה, חשב שאני מיוחדת, הוא אהב לראות איתי כדורגל וסרטי אקשן עם דם, הוא אהב שצחקתי עליו לפעמים ושלא היה לי איכפת מה החברים שלו חושבים עלי.
הוא אהב שהייתי מגניבה- ככה הוא אמר, כי לאף אחד מהחברים שלו אין חברה מגניבה, הן כולן "נקבות בכייניות" שרק רוצות להתחבק, ואני שונאת חיבוקים, בעיקר בפומבי.
תמיד שהיינו הולכים לפאבים עם כל החבורה (חבורת אפסים) וכל הבחורים הביאו את החברות הבכייניות שלהן, הן היו שותות רדבול, או קוקטיילים, ואני ממש אוהבת קורונה וקרלסברג ולא היה לי איכפת שאני שותה ישר מהבקבוק, כי הבחור אמר שזה סקסי.
אז היינו יושבים, וכל הזוגות היו מחזיקים ידיים ומתלחששים, ורק אני והבחור שלי היינו מתפוצצים מצחוק מכל מידי דברים קטנים ומידי פעם הוא היה מנשק אותי בצוואר והייתי מחייכת אליו, כי כל כך אהבתי אותו.
הבחור שלי היה גדול וחזק, הוא מת על כדורסל ועל קליעה למטרה, היה לו קטע עם חצים, ובדירה שלו היו תלויים כמה לוחות כאלה יקרים.
ואהבתי לנצח אותו, אבל גם לא היה איכפת לי להפסיד, אבל רק אם באמת הפסדתי, בחיים לא עשיתי את עצמי בשבילו.
דיברנו על הכל, יותר מהכל אהבנו לדבר, זרמנו עם הראש והמחשבות ולא עצרנו את הפה אפילו לא פעם אחת- בלי סינונים.
יום אחד, אחרי איזה שלושה חודשים של ביחד, אני והבחור רבנו על איזה סיטואציה שקרתה לחבר שלו יוני עם חברה שלו, צעקנו חזק בכל הדירה עד שלבסוף הוא התעצבן ואמר שנמאס לו ממני ושאין בי טיפה של רגישות ואנושיות ואני כרעתי תחת הגוש שהיה לי בחזה ובכיתי.
בכיתי ולא הצלחתי להפסיק, והוא לא הצליח להרגיע אותי כי הוא כל הזמן חיבק אותי ושנאתי את זה אז הרחקתי אותו ממני עוד יותר והוא התעצבן ויצא בעצבים מהדירה, שהייתה שלו, והשאיר אותי לבד עם המון אשמה וחצים שהיו מופנים כלפי בתור האחראית לריב.
אחרי הריב הזה לא דיברנו שבוע, עד שהתקשרתי והתנצלתי, אפילו שלא ידעת על מה, ואמרתי לו שאני אוהבת אותו ואני רוצה שנלבן את העניינים.
נשארנו ביחד עוד חודש וחצי שעברו בזהירות, הלכתי על קצות האצבעות כדי לא להיכנס לריבים, לא רציתי להעלות שוב את הנושא הזה ולא רציתי לדבר על הרגשות שלי, אז התחלתי לשתות רק רדבול ולהתלחשש במצבים אינטימיים, ובכיתי קצת יותר כדי שלא יגיד שאני לא אנושית. ולא הייתי אני.
והוא אהב אותי, הוא כל כך אהב אותי ככה, וליטף וחיבק וחיבק.
אחרי חודש וחצי של אהבה פורחת מצדו ושל מעצורים והתחבטויות מצידי, נפרדתי ממנו בטוענה שזה לא יעבוד בינינו כי הוא לא נותן לי להיות מי שאני באמת, והוא התעצבן וצעק ובכה, ואני לא חיבקתי אותו.
כי אני חזקה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
