אני עומד מולה, מסתכל לה בעיניים ורואה את הפגמים הקטנים שלה.
מתחת לעין השמאלית יש לה כתם קטן שנגרם מחשיפה יתרה לשמש, על קצה השפה העליונה יש לה קו צלקת לבן עוד מגיל שבע כשהיא פתחה את השפה ומעל האף קו אלכסוני דהוי שנגרם על ידי שריטה.
העיניים שלה חומות בהירות, באור הזה הן הרבה יותר ירוקות, היא קצת חיוורת היום, היא בטח לא ישנה כל הלילה.
השיער שלה נראה רך, הוא נופל לה על הפנים בצורה קצת מצחיקה, והיא נראית הרבה יותר ילדותית מתמיד. אני מריח את הבושם שלה מהבוקר, מעורבב בריח קליל של קפה,הריח השני שלה, וכל פעם שהיא קצת נוגעת בשיער הריח כאילו מתפשט למרחקים ומתערבב עם הנשימה שלי.
היא עומדת מולי בעמידה קצת לא יציבה, ואני שם לב לידיים שלה שמונחות על המותניים, העמידה הזאת גורמת לה להרגיש בטוחה, מוכנה לכל מה שיבוא, ככה היא אומרת.
הציפורניים האכולות שלה הופכות את הידיים ליותר גסות, והלק המקולף הורוד סתם נראה מוזר.
היא עומדת מולי, ואני כבר מכיר את כל הפגמים והשריטות שלה, אני יודע שכשהיא עצבנית אז היא גם קצת מרושעת, שהיא מרגישה טוב כשמתחילים איתה ולא עם חברה שלה, אני יודע שהיא מקנאה לפעמים אבל היא בחיים לא תודה בקנאה, אני יודע שלפני משהו מרגש היא לא ישנה ימים והיא לא מרוכזת בכלום, אני יודע שהיא שונאת שנוגעים לה בשיער, שיש כמה בנות שהיא הייתה רוצה לראות שמנות, אני יודע שלפעמים היא משקרת לגבי ספר שקראה ושהיא בחיים לא אוכלת את העוגייה הראשונה מלמעלה- כי היא חושבת שבתחתית הן יותר טריות.
אני יודע שיש לה חרדות מכרישים ושאפילו ציור של אחד גורם לה צמרמורות, היא נוגעת באף שלה בערך פעם בדקה כמו ארנב קטן והיא מודעת לזה, אבל היא לא יכולה להפסיק.
היא גבוהה והיא שונאת את זה, היא הייתה רוצה להיות קטנה ושברירית כמו שהיא מרגישה בפנים, אבל היא לא, היא ארוכה ומשגעת ובסתר ליבה היא כן אוהבת את זה ועד כמה שזה גורם לה חוסר ביטחון, היא לא הייתה היא אם לא הגובה שלה, היא לא הייתה מיוחדת, זה היתרון הסודי שלה אבל הכל כך ברור לעיין. מי לא יסתכל עליה שהיא נראית ככה?
היא עומדת מולי ובוכה.
בפנים העדינות שלה מופיעים לאט לאט כתמים אדומים שהופכים את המראה שלה ליותר מחוספס, האף שלה קצת מתחיל לנזול והיא מגמגמת משפטים שאני מעדיף לא לשמוע.
היא אומרת לי "אני לא יכולה" ו"אני מצטערת" ו"חבל שנתקעת עלי" ואני כאילו לא שומע אותה, כי ידעתי שזה יבוא, אפילו שקיוויתי שלא.
אני מסתכל עליה בוכה, ואני מת לבכות בעצמי, לא עלי- שהיא שוברת לי את הלב ואני אוהב אותה כל כך, אלא עליה- על זה שהיא לא רואה כמה היא יפה, וכמה כולם היו מתים להיות איתה רק לרגע אחד.
על זה שבגלל הפחד שלה מעצמה היא לא נותנת לאף אחד להתקרב אחרי קו מסוים, ושהיא פשוט לא מבינה עד כמה אני אוהב אותה באמת.
היא מדברת, זורקת אלי משפטים מקוטעים, מטיחה אותם מהר, שרק יגמר, שהיא לא תצטרך להתמודד איתי. היא מנסה לתלוש את הפלסטר במהירות, אולי ככה זה פחות יכאב לי?
אבל זה כואב באותה המידה, המילים מתערבבות ללא רחמים עם הדמעות שלה, היא זאת שבוכה, לא אני, אני לא יכול לבכות.
הכתמים האדומים כבר השתלטו על הפנים היפות ועכשיו הם משווים לה מראה של חולה, ואני כל כך רוצה לרפא אותה, אני כל כך רוצה להגיד לה שזה בסדר, שזה בכלל לא חשוב, ואז מה אם היא אמרה שהיא אוהבת ושטוב לה איתי, אז מה אם היא פצעה אותי יותר עמוק מכל אדם אחר, אז מה אם בסופו של דבר הייתי כלום בשבילה. אז מה.
ואני עומד מולה, והיא עוד מגמגמת, מנסה לראות מה עובר לי בעיניים. היא שותקת, נגמרו לה המילים והשקרים והרגשות.
אני עומד מולה, מביט בעיניים העייפות שלה ולא מגיב, כי אני רוצה להסתכל רק עוד שנייה לתוך השריטות והפגמים הקטנים שלה שהופכים אותה לכל כך מושלמת.
היא כבר לא שלי. אולי אף פעם לא הייתה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
