אופטימיות זהירה |
| 7/2010
יהלומים לנצח
אני חיי יותר מידי.
בצבא היה לי יום שהחלטתי שהאני עומד למות, מאז אני חיי בתחושה של עודף זמן.
זה היה בתחילת הצבא, דיי קרוב ליום הולדת 19 שלי, עברו 10 שנים מאז ומידי פעם אני נזכר.
נהנתי מהחיים לפני התאריך הזה, אני יודע שזה היה אחרי הסילבסטר ולפני הנסיגה מלבנון, אני יודע שזה היה יום שבת, אבל את התאריך אני לא זוכר, למרות שאני מתייחס לתאריך הזה כיום הולדת נוסף.
מאז הצבא, טיילתי, עבדתי, למדתי, תואר ראשון, סיימתי לפני שנתיים, השבוע הלכתי לקחת את התעודה, את התואר השני אני מסיים בשבוע הבא.
לא בא לי על תואר שלישי.
הקטע של להיות אנושי תמיד עניין אותי, גם בגיל 15 התאמנתי על להגיד שלום לאנשים כדי שיראה כאילו אכפת לי מהם.
אני אוהב שיש לי ידידות.
מפריע לי שאין לי חברה כבר חצי שנה, שזה מפריע לאנשים סביבי, מבחינתי אני יכול לחיות ככה....
אבל מה המטרה של החיים, אם המטרה היא להתרבות, אז אני מפספס את המטרה.
אם המטרה היא להנות, אני לא בטוח שאני נהנה כל הזמן, אני נהנה מעבודה, אני נהנה ממסיבות, מלהיות בים עם חברים, אבל הכי אני נהנה להיות לבד.
עוד שבוע אני אסיים את התואר, אלך לעבוד בעבודה חדשה, כדי להוכיח שאני יכול, אחרי שהוכחתי את זה בתיכון, בצבא, בתארים שממש לא מעניינים אותי, חוץ מנקודות ציון, אם משהו היה לפני, בזמן, אחרי התואר.
היום ישבתי עם משהי שאמורה לשנוא אותי, הייתי רשע, בשביל לבדוק את הגבולות שלי, שלה.
דיברנו כמו אנשים נורמלים.
הצטלמתי איתה ואמרתי לחבר שלה שיצלם תמונות כאילו היא חברה שלי.
לה סיפרתי שזה בשביל להרגיז משהי ששונאת אותה, לי נראה שזה בשביל להרחיק משהי שמתקרבת אלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: