כנפיים שבורות .

"אוף איתך" הוא אומר ולוקח אותי לאמבטיה . הוא פותח את המים . אני צוחקת . "קר" אני אומרת . "שש, תשתקי כבר" הוא אומר .

* ארז *

לא להאמין איך שהזמן טס והילדים שלי גדלים כ"כ מהר . בעוד שבוע יש לשגיא יומולדת , הילד כבר בן 6 . לא להאמין איך עברו להן ככה השנים . אני בדרך לביה"ס של חיים . הגיע הזמן לדבר איתה  , ואני רק מקווה שהכל ילך כמו שאני רוצה . אני עוצר ומחכה , רואה עשרות ילדים חולפים לפני . הנה מישהי בלונדינית הולכת צמוד עם החבר שלה , ועוד שלוש בנות שיוצאות יחד וצוחקות . הנה ילד שהולך לבד , הוא נראה כ"כ בודד ועצוב . ילדים יכולים להיות עם נורא אכזר .. והנה פתאום אני קולט את הבת שלי יוצאת ומפהקת . היא ממשיכה לתחנת האוטובוס ונפרדת מהחברה שלה , אחת עם שיער שחור . הגיע הזמן לצאת מהמכונית . אני לוקח נשימה עמוקה , ויוצא . "חיים ?" אני אומר . היא מסובבת את הראש וקולטת אותי , היא נראית כאילו היא ראתה חיזר , כולה חיוורת . "מי .. מי אתה ? מה אתה רוצה ?" היא שואלת בפחד . "תירגעי , אני רק רוצה לדבר איתך . אני מכיר אותך , אפילו טוב מאוד .. אבל את לא מכירה אותי" אני אומר, שוקל כל מילה שיוצאת לי מהפה . רק אל תעשה טעות ארז , רק אל תעשה טעות . "מאיפה אתה מכיר אותי ? מי אתה בכלל ? ולמה אתה עוקב אחרי ?" היא שואלת בפאניקה . "תקשיבי .. תחנת אוטובוס לא נראית לי המקום המתאים בשביל לדבר" אני מצחקק והיא רק מסתכלת עלי באדישות . "אולי את רוצה שניכנס אלי למכונית ?" אני שואל בהיסוס . "למה נראה לך שאני אבוא איתך אם אני אפילו לא יודעת מי אתה ?" היא אומרת בזלזול . היא צודקת , מה חשבתי לעצמי בכלל . "טוב .. אז אולי נלך לבית הקפה שממול ?" אני שואל . "טוב" היא אומרת וקמה , מתקדמת לעבר בית הקפה . אנחנו יושבים ואני מזמין קפה , היא גם . "טוב אז .. אני ארז" אני אומר . היא מסתכלת עלי בעיני הנץ שלה , ישר לתוך העיניים . "ארז ?" היא שואלת – אומרת . "כן .. ואני .. אני מכיר את אמא שלך , הכרתי את אמא שלך זאת אומרת .." אני אומר והיא משפילה מבט . "מאיפה אתה מכיר אותה ?" היא שואלת . "אני .. הייתי חבר שלה" אני אומר , לא יודע איך להגיע לעיקר . "אתה היית ה-חבר שלה ?" היא שואלת בפליאה . "כן" אני אומר . "אז .. אז אתה בעצם אבא שלי ?" היא שואלת  . אני שותק והיא ממשיכה להסתכל עלי , ישר לתוך העיניים . "כן" אני אומר לבסוף . העיניים של חיים מלאות דמעות , היא קמה ממקומה ורצה החוצה . אני נשאר יושב שם , לא יודע מה לעשות .

* רוני *

פעם לפני הרבה שנים , כשחיים עוד הייתה קטנה , וגם אני הייתי רק בתיכון אז .. עוד גרנו אצל אמא שלי , ואני זוכרת איך תמיד לקחתי אותה לטיולים , היא תמיד הייתה מתלכלכת ואז אמא הייתה כועסת עלי , לי זה כבר לא הזיז .. הייתי רגילה . אף פעם לא הייתי קורל , ואף פעם אני גם לא אהיה . תמיד היה ברור לי שאמא מעדיפה את קורל , כולם אהבו את קורל , אני לא אכחיש שגם אני תמיד הערצתי אותה . אמיר תמיד המשיך לבקר אותנו אחרי שקורל נפטרה , ואפילו הפכנו להיות ידידים טובים . עד שיום אחד הוא פשוט נעלם . ניסיתי ללכת לסמטאות שלהם , למצוא חברים שלו .. אבל לאף אחד לא הייתה תשובה .

עד היום אני לא יודעת באמת מה קרה , ולמה הוא נעלם בפתאומיות כזאת . לפעמים כשאני הולכת ברחובות , אני חושבת שאני רואה אותו פתאום ואז שמה לב שבעצם לא . לא יודעת למה יש לי את הרצון הזה למצוא אותו , אבל הוא פשוט קיים . היום פתחתי את אלבום התמונות שלי ושל קורל מלפני 15 שנה , גם אמיר היה באחד התמונות , כ"כ יפה . והם נראו כ"כ מאושרים יחד .

* חיים *

בחיים שלי לא חשבתי שיכול להיות גרוע יותר . לא משנה שאני כל הזמן רבה עם רוני , לא משנה שמתפוצץ לי הראש ואני בכלל לא זוכרת מה קרה לי אתמול בלילה .. עכשיו זה . ממתי יש לי אבא ? ואיך רוני שיקרה לי ככה ? איך ? אין לי חשק לכלום יותר , אני לא רוצה שום דבר . נמאס לי מהכל . אני הולכת יותר ויותר מהר, בלי לשים לב אני ממש רצה . פתאום אני נתקעת במישהו . "יוהו סליחה" אני אומרת . "חיים ?" הוא אומר . "עוז , וואי כמה זמן לא דיברנו" אני אומרת , דווקא ממש מתאים לי לדבר איתו עכשיו . אנחנו מתקדמים קצת לעבר הפארק הקרוב , ומתיישבים . "מה קורה איתך ?" הוא שואל . "את לא נראית כ"כ טוב .. אוי זה לא נשמע טוב , אני מתכוון .. נו הבנת למה אני מתכוון" הוא אומר ומצפה לתשובה . "אבא שלי .." אני אומרת בשקט . "מה , זה שמת ? מה איתו ?" הוא שואל . "אז זהו .. שהוא לא כ"כ מת" אני אומרת . "מה ?! מה זאת אומרת ?" הוא אומר,  לא מבין . "ואתה בשוק .." אני אומרת ודמעות עולות לי לעיניים . "לא מאמי , אל תבכי" הוא אומר ומחבק אותי . "מאיפה הוא בא לי עכשיו ? מאיפה ?" אני אומרת וממשיכה לבכות . "איך גילית את זה בכלל ?" הוא שואל . "זה בכלל התחיל מזה שאיש כלשהו התחיל לעקוב אחרי מאז שעברנו לבית החדש .. מולך . בהתחלה לא התייחסתי ואז הוא התחיל להופיע כל הזמן , התחלתי להיבהל . והיום .." אני אומרת , מרגישה שאני עוד שנייה נחנקת . "שש" הוא אומר ומחבק אותי חזק חזק .

*רוני*

חיים לא חוזרת . כבר 10 בלילה והיא לא חזרה מאז בי"ס . התקשרתי אליה כבר 300 פעם , השארתי 20 הודעות לפחות ושלחתי אפילו SMSים , מה שלקח לי הרבה זמן ללמוד לעשות . איפה היא אלוהים . "בועז" אני אומרת לתוך שפופרת הטלפון בהיסטריה . "מה מאמי ? מה נשמע ?" הוא אומר ברוגע . "בועז !! חיים" אני אומרת בהיסטריה מוחלטת . "מה קרה ? תירגעי ! מה קרה לחיים ?" הוא אומר , ומתחיל להיבהל בעצמו . "היא לא חוזרת הביתה , אני לא יודעת מה לעשות יותר" אני אומרת . "קודם כל תירגעי , תנשמי עמוק , אני בדרך אלייך ." הוא אומר ומנתק . אני יוצאת לרחוב ומתחילה לחפש  , לדפוק בדלתות של כל השכנים , אף אחד לא יודע .. חלק אומרים שיודיעו לי אם יראו משהו , וחלק מציעים לי לשתות משהו והרגע . בדלת השלישית פתאום בועז בא . "רוני .. בואי בבקשה , בואי תירגעי , בואי הביתה" הוא אומר . "אבל אולי היא אצלם" אמרתי . "רוני באמת  ... עם כל ההיסטריה שלך , אם היא הייתה אצל אחד מהשכנים , היא כבר הייתה יוצאת" הוא אומר . "מה זאת אומרת היסטריה ? אני בכלל לא היסטרית !!" אני אומרת בעצבים . "נכון , את לא היסטרית . עכשיו בואי ננסה להתקשר אליה ." הוא אומר .

*חיים*

עוז מחבק אותי חזק חזק בזמן שאני בוכה בחיקו . "יש לך טלפון" הוא אומר . "זאת רוני ,אני עונה" הוא אומר . "שלא תעז , תביא לי את זה " אני לוקחת ממנו ומנתקת . "ממש אין לי כוח ועצבים אליה , אני לא מאמינה איך היא שיקרה לי כל הזמן הזה!!" אני אומרת בבכי . "אני סמכתי עליה ,אני בחיים שלי לא חשבתי שהיא מסוגלת .. מסוגלת לשקר בדבר .. דבר כזה" אני אומרת . "יכול להיות שיש לה סיבה , חיים , אל תשפטי אותה ככה" הוא אומר ברוך . "אתה לא מבין !! היא שיקרה לי כל החיים שלי ! והוא עכשיו נזכר להופיע , נזכר שיש לו ילדה בת פאקינג 14 !!!" אני קמה ומתחילה לצרוח . "מה אתה מצפה ? שאני אחזור הבית כאילו הכל טוב ? מה ? עכשיו ? עכשיו הוא נזכר שיש לו ילדה ? לפני זה הוא יכל לאנוס את אמא שלי וכל החיים שלי ארגיש כאילו אני טעות !! הוא יכל לגרום לאמא שלי למות לפני !! מה ? מה הוא נזכר עכשיו שיש לו ילדה ? ובאיזה זכות היא שיקרה לי ככה ? לא מגיע לי לדעת ?!?!" אני צועקת בהיסטריה . "חיים , חיים" הוא מתקרב אלי ומנסה לחבק , אני מעיפה אותו , מתיישבת ובוכה . הוא מאחורי ומחבק . "מותק,  אני מבין שעוברת עלייך תקופה קשה , גם אני לא מבין באיזה זכות .. ובדיוק בגלל זה אני חושבת שאת צריכה לתת לשניהם הזדמנות" הוא אומר ומנסה להרגיע . "איזה הזדמנות ? למה אתה חושב שמגיעה להם הזדמנות ? מה הם מצפים עכשיו שאני אשב ואדבר איתם והכל יהיה טוב ויפה ? כמה זמן הם חשבו שזה ימשך ? כמה זמן ?" אני צורחת . "למה זה מגיע לי עוז ? למה ?" אני בוכה בשקט בשקט .