ואני משתדלת לנשום נשימות עמוקות וגודלות, שיספיקו שימלאו לי את הראיות, לעוד נשימה אחת,
ואז הכל מתארפל, החושים מתערבבים, ואתה חי במציאות מדומה
הראש מסתובב ואתה מחפש מקום מפלט מקום שיתן לך עוד קצת אוייר,
והדמעות מתחילות לזלוג, ואתה לא אחרי יותר למעשייך והראשנהיה כבד,
בסופו של דבר, אתה אינך חש עוד את הכאב, למדת לחיות איתו.
והוא מכה בך, שוב ושוב, ואתה שם אותו בצד,
כי לאחר זמן מה אנחנו שוכחים כאבים והם כלא היו.
ופתום מגיע גשם, ומכסה את פנייך השקטים וכאילו לא מספיק כל כולך מאורפל ומעורבב , הגשם הקר מתערבב בדמעותיך החמות,
נחלים של דמעות, זולגים במורד הגוף, והם שוטפות את כולך,
ואז מגיע הבנאדם "האהוב" שרצית את מגעו, והוא מגיע, ואינך רוצה בו עוד,
אהבתך הופכת לגועל ואתה אינך יודע מהי אהבה,
וככה,
אתה לומד לחיות, בערפל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
