"והדמעות שאני בוכה לא מכאב לא משמחה ולא מעצב"

היא שכבה על הדשא

והביטה בעננים 

מדמיינת שוב ושוב את אותם הימים

הימים שהם היו ביחד

הימים שבהם הייתה אדם אחר

הימים בהם האושר מדי יום רק היתגבר

הכל היה כה מקסים

עד שהכל התנפץ לרסיסים

הוא גילה את הקופסא

שהייתה מוסתרת בחדרה כבר חצי שנה

קופסא,

קופסא מלאה בשקיות

שקיות,

קטנות,

מלאות אבקה

הוא הביט בה בעיניים גדולות

ושאל;

"מה זה ?!"

היא בכתה

ובפעם המליון כבר נשבעה

היא הפסיקה

או לפחות ניסתה

אבל לא,

רוח הסטלנות אחריה רדפה

את כל כספה על שטויות אלה בזבזה

הוא נפרד ממנה

אפילו בלי מחשבה

הוא ידע שזה ידרדר אותה

והיא צעקה

שלא,

שלא ילך כי הכל מפה רק ילך ויסתבך

ובגלל זה הכל נמשך והיתפתח

הוא עזב

והיא המשיכה

הוא היה האושר שלה

בזכותו נגמלה מהסמים

אבל עכישו הכל התהפך בחזרה לאחור

היא שוב מוצאת את עצמה לוכחת כדורים

מתי כבר התקופה הזאת תיגמר?

רק כשאהוב ליבה יבוא ולא ילך יותר...

*+_+*+_+*+_+*+_+*

זה לא שניא לוכחת סמים או משו כע?

טפו טפו טפו.....

זאת לא אחת היצירות הטובות שלי

זאת סתם דפוקה

ראיתי היום בדרך מהבצפר ילד נרקומן

זה עשה לי כ''כ רע בנשמה

וזה נתן לי את הרעיון

גיבו אני רוצה לדעת מה אתם חושבים על הכתיבה שלי

'לא מוזרה מיוחדת"

125