זה התחיל מהתחושה הזאת שלפני, שעומדים להיות חולים... ואז התחיל להיות לי קר, וברור שלא עד כדי כך קר פה, מן חולשה, ואז הראש... לכאב הגרון לא ייחסתי חשיבות רבה, חשבתי שאימצתי את מייתרי הקול על יתר מידה. אני זוכרת שאחרי שיעורי פיתוח קול מסויימים, בהם עשיתי מאמץ אדיר להגיע לכל מני מי באוקטבה שלישית, נטשה הייתה אומרת לי לא לדבר כמה שעות אחרי (ואני, חרף מיתרי הקול העייפים העדפתי לנצל את היותם כה חמים להמשיך לשיר בטונים גבוהים).
בכל מקרה, ארוחת הערב הנפלאה שאמא הכינה, דג סלומון ותפוחי אדמה במחבת, יכולה הייתה להיות יותר טעימה, אם לא הייתי חולה והטעם לא היה חומק לאיטו.
בהתחלה עוד לא היה לי ממש חום, היה לי 37.2 שזה קצת חריג אבל אף חלבון לא יקרוש בטמפרטורה כזאת לדעתי... לפני שהלכתי לישון זה כבר היה על 37.7, הנחתי שזה יעלה בלילה. ואז קצת נכנסתי לפאניקה עם עצמי, מה אם החום יעלה בלילה עד כדי כך שאני פשוט לא אתעורר, ואז אמרתי לעצמי, עדי, צאי מזה.
הלכתי לישון. התעוררתי עם טעם של חולי בפה, יודעת שלהכל היום יהיה אותו טעם, כואב לי לבלוע ועם זאת האף סתום ואני חייבת לנשום מהפה, יש לי המון ליחה וגם זה כואב לי להוציא (אני עושה ואקום כזה שנראה לי בסיסי, ואנשים לא מבינים מה זה הקולות שואב אבק האלו, אבל אני לא ערס, אני לא מגרדת את הגרון ככה, אף אחד לא יודע איך עושים את זה).
הראש עוד קצת כאב, מדדתי חום, ואם הוא עלה בלילה או לא, כנראה שכן, אבל עתה לגופי הייתה אותה טמפרטורה כמו שהייתה לי לפני שהלכתי לישון.
קמתי ב-7 בבוקר. הייתי צריכה לסדר את החדר, מה שהבטחתי לעשות אתמול, + לארגן את הדברים שלי לנסיעה של בערך 10 להיות עד 11 ביעד.
הלכתי לצחצח שיניים, עוד לא שמתי מספיק משחה על הברשת והחדר מתחיל להשחיר לי מול העיניים, עזבתי הכל וגיששתי במהירות למיטה. מזל שזה לא קרה לי באמצע הצחצוח כמו שיש לזה נטייה לקרות, אז צריך למצוא את הדרך בזחילה אם בכלל.
אוי לא, אמרתי לעצמי. יש לי הדרכה ענקית מחר. מה אני עושה. אין שום סיכוי שאני מרימה את הקול שלי under these circumstances וגם אין סיכוי שלא אצטרך להרים את הקול כשמדובר בהדרכה של כתה ב' בשטח פתוח עם לא מעט מסיחי דעת. על מה אני מדברת, לעמוד בלי להסתחרר אני לא יכולה, שלא לדבר על הופעה חולנית, חיוורון ועוויתות מפמפום כאבי ראש שכזה.
זין. השקעתי כל-כך בעזר הדרכה.
אמא רצתה שאהיה במרפאה, לקחת משטח גרון. אני שונאת לקחת משטחי גרון. לא כי זה מפריע לי, אלא כי בדרך כלל מדובר בחיידק מנוול. ואתם יודעים מה אומרים לקחת כשיש חיידקים. You got it right - אנטיביוטיקה. אם יש משהו שאני לא מוכנה להכניס לגוף זה אנטיביוטיקה. על כל חיידקון נותנים אנטיביוטיקה, אבל לכל הרוחות למה יש מערכת חיסונית?! לא רק שאנטיביוטיקה מחלישה את הגוף כולו כולל את המערכת החיסונית, היא גם מאלצת את החיידקים להשתדל לעשות אבולוציה ולהתגבר על האנטיביוטיקה כדי שפעם הבאה יצטרכו לתת רעל חזק יותר.
אז התירוץ הוא, שיכול להיות חיידק מוטנתי אחד שיהיה אלים ויהרוג אותי תוך 3 ימים בלי התראה מוקדמת. אבל הסיכוי שזה קטן פי עשרות מלהדרס במעבר חצייה. סבא רבה שלי שרד עד אמצע שנות ה-90 לחייו ללא אנטיביוטיקה, וכשנתנו לו אנטיביוטיקה, הסתבר שהוא בכלל היה אלרגי לזה, וזה מה שאולי הרג אותו.
ללא ספק הפנצילין הזה הוא אחד הדברים החשובים שקרו לנו בהיסטוריה, ועם זאת, לא הייתי סוגדת לזה בלקיחתו בכל פעם שבהיסטריה אולי היו נותנים אותו לו רק יכלו. פעם גם הגיינה לא הייתה מילה לקסיקונית. רק ליהודים היה משהו קרוב, לא פלא שהם שרדו למרות שהיו כה מעט. את רוב היהודים הכחידו כשמנעו את האופציה לשמירה על הגיינה, תזונה וביוב (?!).
בכל מקרה, במרפאה הייתה האחות שאני הכי אוהבת, ממש אדם נעלה בעיניי. תיארתי לה את התסמינים, ואני הייתי צריכה לפתוח פה גדול. אפילו לא הייתי צריכה משטח גרון, כי היא זיהתה שאין לי כלום בגרון. כל תחושת הנפיחות, הקושי לבלוע והכאב, הם תוצאה ישירה של פגיעה בראש. אין בעיה עצבית בגרון שמשודרת למוח. יש שידור מוחי ישיר שגורם לי לחשוב שנפוח לי שם, ולא באמת יש לי בעיה לבלוע - זה הכל בראש. מה שמוזר הוא שגם בראש בעיקרון אין כלום (לא באמת כואב לי הראש- זה רק מרגיש ככה XD). בכל אופן, למזלי מדובר פה במשהו ויראלי, מה שכולנו מכירים, השפעת.
היא אמרה שאין מה לתת, מלבד מנוחה ושתוך שבוע זה אמור לעבור, אז לשכב לנוח שבוע בבית. היא נתנה לי סטרפסלס (ככה אומרים?) כדי לנסות לגרום למוח שלי להבין שהוא משקר לעצמו ולא באמת יש משהו בגרון, וויטמין C, היא אמרה שזה קצת עוזר.
אני מקווה שעד יום חמישי אני אהיה בסדר, תדרוך שנרקול לתיירים נראה לי כמו חוויה. הם תמיד מתעניינים, מסתקרנים, שואלים שאלות, ואפשר באמת להסביר להם את כל הדברים המעניינים באמת שכתות ביסודי יתקשו ללא עוררין להבין וכתות תיכון........ אפילו לא צריך להסביר מה יקרה.
(יש את הקטע של רביית אלמוגים, שכל אלמוג, יש לו את הלילה שלו, בו הוא מפזר תאי מין למים, לעומת אוסטרליה - - שם לכל האלמוגים יש לילה אחד בו כוווולם מפזרים את תאי המין שלהם, ככה שהמים נראים ורודים וקטלני להכנס למים - בגלל התאים הצורבים, ופה בא החלק שתמיד רציתי לומר ליד תיכוניסטים כדי לתפוס אותם אבל הרגשתי שאולי יכעסו עלי בגלל זה - שמלבד שזה נורא צורב- אף אחד לא רוצה להאנס על-ידי אלמוגים XDDDD).
בכל מקרה, שנים שלא הייתה לי שפעת. אני חושבת שהפעם האחרונה הייתה עוד ביסודי. זו גם לא נראית לי מחלה עד כדי כך נוראית שדורשת חיסון, מבלים יום שלם בשינה ושתיית תה, יורדים קצת במשקל, כי כשלהכל יש אותו טעם, מי רוצה לאכול וזהו.
חיפשתי תמונות של הים הורוד והגעתי ל-coral snakes, סתם
אני מכירה משפט קצת אחר:
Red next to black is a friend of Jack, red next to yellow can kill a fellow
אבל זה אולי יותר טוב (עם ה-venom lack)
ובסוף מצאתי:
-Inf.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity