חשבון הטלפון שלי שבר שיא, בנוסף, 4 ימים לפני סיום החודש, הוצאתי 500 ש"ח ושמחתי ואז ב-4 ימים לאחר מכאן, הוצאתי עוד 220 ש"ח, שזה מתסכל.
אני לא רואה איך ספרת האלפים עולה החודש, וקשה לי לחסוך יותר מכמה גרושים.
אני גם תכננתי לקנות נגן, אבל עכשיו עם הנייד החדש זה פחות מטריד אותי, יש לי תעסוקה ואפילו קצת פחות מ-1 גיגה מקום למוסיקה, למרות שהאיכות של זה גרועה לגמרי.
זה מה שיש לי, Nokia 3120 Classic
שזה האבולוציה של Nokia 3120, שזה מה שיש לבר:
גם את המצלמה אני מתעצלת להטעין כבר הרבה זמן, ואולי בגלל זה אין לי ממש תמונות חדשות, אבל היי, יש טלפון, הוא רק צריך ללמוד איך להכין לי קפה ולהכין בשבילי הדרכות.
אולי אני יכולה לחסוך למשהו גדול יותר. יש לא מעט דברים שהייתי רוצה לרכוש לעצמי. אולי בהמשך השנה. אולי נקנה לי לאפטופ?
גם ככה המחשב שלי גוסס ואני פוחדת שכל הדברים שבו ימחקו לי ואני אהיה באבל ודיכי עמוק למשך חודשיים ובדיכי בכלל אולי כל החיים, ואז המחשב יוכל לבוא איתי כמו כלבלב חמוד לכל מקום ^^.
או שאולי אני אפנק את עצמי במחוך, שכמובן לא מגיע למחירי הלאפטופ אזל זה כן יקר יחסית למוצר. או מגפיים מגניבות כאלו...
או שפשוט אשתדל לחסוך מספיק בכדי לטוס לאירופה בסוף השנה? האם זה יתכן לי? או שאמצא לי עבודת לילה בחצי משרה באיזו מסעדה, כן בטח.
אני מותשת ולא באמת עשיתי הרבה היום. עבדתי קצת על הדרכה שי לי לעוד שבוע, ויש לי קיבעון מחשבתי. יש לי כל מני רעיונות ואני פשוט לא מצליחה לגבש הכל ביחד למערך מובנה ומסודר.
הש"ש הזאת, שהיא כל-כך קרובה לבית, ולבר ולכל הדברים שאני מכירה, זה כאילו מאפשר לי במידה לחיות את החיים שלי. ככה שמצד אחד זה אישהו מחסום מלחיות אותם לגמרי ומצד שני, זה מאפשר לי בכלל שיהיה לי את זה. אם הייתי עושה את שנת השירות במקום רחוק, בכדי להתנתק, להיות שנה קצת מחוץ לחיים הרגילים שלי, החיים שלי היו חוזרים אלי בסופ"שים בהם הייתי רוצה רק לנוח. אולי לפעמים אני שוכחת שאני לא יכולה לאפשר לעצמי להיות במוד של "חופש" כל הזמן, אני במסגרת, ובתפקיד, וזה רק מקרי שיש לי גישה לחיים הרגילים שלי, ואני לא יכולה להסתכל על שנת השירות כמחסום, אלא הפוך, כשנת שירות שמאפשרת לי את הפתח הזה.
בכל מקרה, ההשקפה הכלכלית על החיים בולטת מאוד מאז שהתחלתי את שנת השירות. אולי אפילו יותר מדי. הצורך הזה בדיונים רבים בענייני כספים לא עושים לי טוב. זה גורם לי להרגיש כמו אדם קמצן ורכושני, כשאם לא הייתי עושה את זה, הייתי losing grap ואם לא היה רסן, הייתי מאבדת בקלות את המשכורת החודשית לגמרי.
האהבה שלי לבתי-קפה ומסעדות לא מקלה על החיים. הכל פה כל-כך נגיש... וכל-כך יקר!
סלט ב-40 ש"ח?! נכון שהוא טעים, גדול ומושקע, אבל...40 ש"ח?
אז אני לא קונה את כל האוכל הקפוא שפעם הייתי קונה על ההורים, וגם לא מברשות שיניים טובות. לקחתי אולי 4 מוניות החודש, שזה ממש מעט והאופניים יעילות יותר מתמיד. לחצות את העיר ברגל כל פעם זה טירוף, אני לא מכירה את מערכת האוטובוסים פה, במרכז זה כאילו יעיל יותר ופשוט יותר. פה אני צריכה ללכת רחוק כדי להגיע לתחנה המרכזית שהיא הכי קרובה לתחנה בה עובר האוטובס אותו אני צריכה בדר"כ לקחת. ההליכה לתחנה, לוקחת כמו הזמן שלוקח לי באופניים להגיע כבר ליעד, הדרך חזרה זה כבר סיפור אחר, בין 35 ל-50 דקות ביום רע מאוד של נסיעה נגד הרוח ובעליות שטניות.
חשבתי לקנות לי מראות לקידון של האופניים. זה ממש מלחיץ לנסוע בשוליים ולקלוט פתאום משאית ענקית שעוברת לידי. התחת כבר לומד להתרגל לכאב שנובע ממושב האופניים, הודות לכיסוי הג'ל של בר, זה לא כואב כמו בנסיעה של היום הראשון את חמישה-עשר הקילומטרים הללו.
אולי אני אלך לעשות שנירקול להתרענן, למרות שאין לי ממש כוח, אז כנראה שלא.
אשמח אם תציעו לי שאלות ברמת כתה א' שקשורות בנושא חורף. תודה.
עדי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity