מדי פעם, אני חוזרת לאותה בועית ישנה, לבית, שאחרי הכל, כמה שטענתי שיכול להיות טוב יותר, זה עדיין הבית החם והאוהב והמוכר, עם המשפחה שלי, הריח של הבית, המיטה שלי, הפינה שלי, החתול שלי... המקום עם האנשים שאת פרצופם הייתי רואה מדי יום ולא נותנת לכך חשיבות גדולה... הרוטינה שכל-כך שנאתי, היא נראית כל-כך הרבה יותר טוב כשאני לא חלק ממנה, שאני קופצת לבקר. הכל טוב במינון.
פתאום אותם פרצופים חסרי משמעות מתעניינים, שואלים, נחמדים, סקרנים.
חזרתי היום מכנס הרשות של יום המדע. זה נשמע נחמד, רק שזה פחות טוב ממה שזה. לשמוע הרצאה שלמה על כך שהאירוס נמצא בסכנת הכחדה, כל היום לשבת בהרצאות מוקפת אנשים שרובם לא מתעניינים אלא מצטדקים, שותקים ונלחמים בעפעפים שמתעקשים לכסות את העיניים, כל זה בעודי חולה, ומרגישה לא נעים לקנח את האף ולהשתעל כל דקה וחצי - זה באסה. זה עוד אם נזניח את העובדה שקמתי ב-3 וחצי בלילה כדי להגיע בזמן להסעה של 4 ורבע בבוקר שיצאה מאילת אל בית דגן.
גם האוכל שאכלתי היום, רק לחשוב על זה עושה לי בחילה, אז אני לא אפרט.
אני רק אתן לכם שתי טיפים- כל הבגטים המוכנים שנותנים לכם, בכנסים, במיונים לצבא וכל מני- אל תאכלו אותם לעולם, קל וחומר אם אתם צמחוניים, אחרת תופתעו לגלות שבסנדביץ' החביתה יש גם, הפתעה, חתיכות של טונה וכיוב.
ובלי קשר- לעולם אל תאכלו בורגראנץ'\בורגר-קינג\מקדונאלדס. אני לא אפרט אפילו...
חזרתי והגעתי ישר למקום נוסף בו אני לא יכולה לקנח את אפי הדולף, הצגת התיאטרון של התיאטרוניסטים מיב', איתם הייתי עד כתה ח'.
הם היו ממש טובים.
אלו אותם אנשים שיוצא לי לראות מדי פעם, ועושה לי טוב.
אני אומר משהו שאני לא אמורה להגיד, כי זה מוציא אותי די מתנשאת, אבל זה לא הרעיון.
כשהייתי איתם בשכבה, והמצב החברתי שלי היה תמיד תלוי, היה לי די רע. הם היו אז ילדים. אני זוכרת את כל החיים שלי. אני זוכרת את צורת החשיבה שלי מאז ומתמיד, ואני זוכרת איך חשבו כולם במסגרות בהם היינו, בגן, ביסודי... ההבנה של ילדים היא עצומה, אני זוכרת. היינו חכמים כל-כך.
ואז גדלנו, והם נהיו טיפשים. כמו קיסר-הדור, בשלב המעבר מצעיר לבוגר, העיגולים כבר לא עיגולים ועדיין לא פסים, משהו באמצע.
והאידיאולוגיות שלי היו ללעג, ואני ביליתי את רוב זמני לבדי, או אם חברה שיותר התאימו לי, 2 שכבות מעלי.
ואז קפצתי כתה.
תמיד שכבת הגיל המקורית שלי נראו לי כל-כך ילדותיים. היה לי הרבה יותר טוב בשכבה החדשה, למרות הקשיים אם זה שקשה להם לקבל מישהי קטנה וחנונית שכנראה טובה יותר אם היא חושבת שמגיע לה לקפוץ כתה. עדיין הסתובבתי עם חברה משכבה אחת מעל. אבל בשכבה הנוכחית מצאתי חברים ממש טובים, כמו איליה, כמו רון... שתמיד יישארו חברים טובים.
והחברה' מתחתיי, היו את אלו שחשבו שאני סנובית כי קפצתי כתה, והיו את אלו שאמרו לי כמה אני חסרה ואיך אני בערך היחידה הנורמאלית שהייתה בשכבה. הם נראו לי תינוקיים, בעיקר הבנות... עד כמה שאולי לחלק זה ישמע מוזר.
ואז, לאט כשחולפים על פניהם, הצרות שלהם, הם יותר צרות, והאהבות שלהם, יותר אהבות, והכנות שלהם, יותר אמיתית, וכך הכל, חיים פחות בסרט ולאט מתבגרים, לאט אני אומרת לעצמי, אם הם היו ככה מעט קודם, היה יכול להיות לי טוב איתם. לא ממש אהבתי אותם פעם. אבל אני אוהבת אותם עכשיו, מהצד, כשהם חולפים על פני, ולא יודעים או מבחינים בכך שאני בוחנת אותם, ואת צורת הדיבור, ומאזינה לשיחה בעוברי לידם, ומחייכת לעצמי, נאנחת מבפנים, וחושבת, הם התבגרו. איזה יפים הם עכשיו.
ואיפה אני עכשיו, בית-הספר כבר נשכח מזמן, סרגיי, המורה האדיר לפיזיקה הוא המורה היחיד שמדי פעם אני מתקשרת לשאול איזו שאלה, אבל ת'אמת אליו אני באמת קצת מתגעגעת. גם למורה לביולוגיה הייתי מתקשרת לשאול כל מני שאלות לו רק היה לו מספר מפיונרי כמו לסרגיי והייתי זוכרת אותו.
גם בשנת שירות אני מרגישה קטנה, כאילו אני עדיין בגיל של יב', למרות שאני כל-כך מאושרת שסיימתי עם זה ולא לרגע אחד מתחרטת.
אני צריכה כל הזמן להזכיר לעצמי, שעברתי את הגיל לו חיכיתי כל כך מהבת-מצווה, הגיל שהרגשתי שעברתי למשך כל- כך הרבה שנים... להזכיר לעצמי שאם רק ארצה, אוכל ללכת לסופר, ולקנות לעצמי שישיה (רק שאני לא אהיה בוק ואבזבז את המשכורת שלי על זה).
אני צריכה להזכיר לעצמי כל הזמן, שאני כבר אדם בפני עצמי, גם בפני החוק.
אני צריכה להזכיר לעצמי, כי לא באמת מרגישים שונה.
אני צריכה להזכיר לעצמי שזו כבר לא בעיה להתלוות עם חברים לפאב ולדאוג שאולי ירצו ממני תעודת-זהות.
המחשבות שלי יכולות להיות מאוד בוגרות, מורכבות, ריאליות... הן תמיד היו! עוד כשגרתי בהולנד., אבל הרגש... הרגש שלי עד היום (או בעיקר היום) משתולל כמו ילדה בבוץ, כמו הטום-בוי שהייתי לפני שנהייתי אישה.
איפשהו תמיד אשאר ילדה.
מבפנים אני עוד ילדה.
ובלי קשר, עידכנו אותי שלהקת הפולק המעולה Eluveitie העלתה שיר חדש למייספייס. מייד סימסתי לסולן Chrigel, לשאול אם אני מריחה אלבום חדש, והוא אמר שכן!
האלבום יהיה אלבום אקוסטי הנקרא Evocation I - the arcane dominion . אני בטוחה שהם לא יאכזבו. אני עוד משתדלת לעודד את Chrigel להגיע לארץ, לצערי הוא לא אחראי על המקומות בהם הם מופיעים והלוז לשהם די עמוס, אבל היי, הוא הזמין אותי לבירה בזמנו והוא עוד חייב לי.
אולי אם מספיק יגיבו לי שהם רוצים שהם יבואו לארץ, אני אראה לו מה מחכה לו פה, אבל יש לי תחושה שאף אחד לא ישתף עם זה פעולה.
חשבתי אולי לרכוש חולצה מגניבה http://shop.eluveitie.ch/shirts
יש לי מייספייס יחסית חדש, לא השתמשתי בו מזמן, כי אין בזה הרבה מה לעשות, אבל אתם יכולים להוסיף. סביר להניח שאני לא אאשר אותכם, אבל אתם מוזמנים לנסות. http://myspace.com/infyland
ודבר אחרון, תעיינו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity