והנה השניות עוברות להן לאיטן;
תקתוק השעון מתחזק עם הזמן...
השעה עתה הגיעה ויכולה אני לברוח
הזמן ממשיך לרוץ -
אך לקום,
כבר אין לי כח
הזדקנות.
מה אם אמשיך לחכות, שדברים יקרו, ואז, בשלבים יישומיים, לאחר שכל מה שחיכיתי שייקרה כבר קרה, כבר יהיה מאוחר מדי בשבילי, וחסר פואנטה.
או מה אם עד שנמצא פתרון להזדקנות, אני כבר אהיה אחת.
רע לי. ואני לא עושה עם זה כלום. אני רק מחזיקה מעמד. כמו תלויה על ענף שברירי מעל תהום. לא ברור מה ייקרה קודם, ידיי יחלשו ואני אפול או שמה הענף פשוט יישבר. כי ברור שלא אחזיק מעמד פה, עד שהכל ייגמר.
ואין מי שייחלץ, זה הכל בידיים שלי. צריך רק לקחת יוזמה ולטפס למעלה, גם אם זה אומר להשאיר מאחור את כל התיק עם הדברים החשובים שהיו יכולים לבוא איתי במצב אחר, במצב שבו הכל יכול להגמר, או אפילו למטה, אם צריך.
"העיקר להשאר עם מה שחשוב, הכל חוץ מהחיים".
יש בי צורך לעדכן באופן כפייתי, מחכה לאיזו תגובה, כאילו שזה מה שיוציא אותי מזה. הבלוג הזה זה כמו סמים. אני מכורה אליו, זה הפורקן שלי ודרך ההתמודדות שלי, למרות שהיא לא יעילה ואף מזיקה (כמה זמן זה לוקח, נגיד עכשיו יכולתי לישון או לפחות להכין הדרכה) וזה מכניס אותי לאשלייה שזה באמת עוזר. כאילו אלוהים יגיב לי כמה שאני בסדר ואיך הכל ייסתדר.
עדי, למה את מחכה בדיוק? תעשי עם עצמך משהו.
כשאין לי מה לעשות, או יותר נכון כשלא בא לי לעשות, שזה רוב הזמן, אני אוכלת, או כותבת פה. אני רוצה להגמל מהתדמית שהדבקתי לעצמי של המעדכנת הכפייתית, אבל זה לא בראש מעייני.
אם משהו היה מונע ממני להכנס לדירה שלי ולהרגיש בה כאילו היא לא באמת שלי או סתם להרגיש בה לא בנוח, לא רצוייה או לפחות רצוייה פחות מהאורחים האינסופיים שמגיעים אלינו יום ולילה ונראים מתאימים יותר לדייר פה ממני, ואני שלא רק לא יכולה לארח, גם לא מרגישה בנוח להכניס את עצמי, אם משהו היה מונע ממני להרגיש ככה, לא הייתי מתמרמרת בפוסט כפייתי עכשיו.
אני מנסה לבלות פה עכשיו כמה שפחות. וזה מה שייצר את הבעיה מלכתחילה, אבל עכשיו המצב שונה. עכשיו אני לא פה לא רק כי יש לי דברים טובים יותר לעשות, אלא כי רע לי פה. ממש רע לי.
כשהן יוצאות, ואני ממהרת כמו מטורפת להיות ב-10 בלילה על הדקה בדירה, כאילו היא הייתה אוטובוס שעוד שניה יברח לי, אני מרגישה לא בנוח לצאת, כי הן בטח ביקשו אישור לעצמן ולא לכולן. ואני לא יודעת מתי יחזרו ואם הן בכלל ביקשו אישור.
מצחיק שהבעיה עם האירוח נבעה מכך שלשותפות יש בעיה עם זה. ועכשיו, את האישורים צריך לקבל מהבוסית, ולא מהשותפות. אז הן יכולות לבקש לארח, וכמובן שלא ייסרבו להן. מי אמר שלי נוח עם זה.
אני כבר ישנה מלא זמן על הספה כי על הזין שלי לסדר את המיטה שלי ואת האזור שלי, אני כבר דחוף צריכה לכבס... למה אני מתעצלת? זה לא ענין של עצלות. פשוט לא בא לי לעשות את זה כשהן ליידי, ועד שהן לא ליידי- למה שאהיה בדירה?!?! אין מי שיחזיק אותי פה ברצועות הלשנה בלתי נראות שאוחזות אותי חזק למקום וממגנטות אותי לשולחן הסעודה בכל פעם שמישהי אוכלת.
ואז כשבאים לי כל יום אורחים שלא שאלו אותי בכלל אם זה בסדר, ובלי מילים מעיפים אותי מהספה שלי, אני מוצאת את עצמי כותבת פוסטים מטופשים שנשמרים בטיוטא ולא מתפרסים, רק כדי שאוכל לחשוב איפה אני בעצם יכולה לישון, כי גם אם הייתי רוצה לסדר את המיטה באמצע הלילה, הבנות לא- כי הן יתעוררו ויבקשו שאעשה זאת מחר.
אני אדם טוב אם כשהן מדברות שעה בטלפון או קוראות ספר עם אור דולק כשאני מתה מעייפות והן שואלות מדי פעם אם זה בסדר ואני אומרת כן? לא נראה לי. סתם לא נעים לי לומר לא!
מפריע לי שהמוח שלי מתבשל ומייצר תאים לא נחוצים כל לילה בו המיטה מסודרת, מתחת ל-3 מטענים וטלפונים.
מצחיק אותי ששואלים אם זה בסדר שאישן על הספה כשאני רק חיכיתי שיפנו לי אותה.
מרגיז אותי שהשתמשו לי בקרם האורגני בלי אישור, ועוד בהרבה ממנו, כנראה יצא יותר מדי והתחילו למרוח על הצוואר ומה לא, וקלטתי שזה היה הקרם שלי אחרי שראיתי שהתרוקן קצת כשאני לא פתחתי אותו. כל זה, אחרי עניין ההטפה על זה שאני צריכה לבקש לפני שאני משתמשת בדברים. שזה כמובן אחרי שבאמת הייתי כל פעם שואלת ואמרו לי "בטח! מה את שואלת בכלל?".
אני לא יודעת במה להשתמש, במה לא.
לא יודעת איפה הדברים שלי.
הכי אני לא יודעת
למה אני עוד פה???
Sad Inf.
נ.ב. כמה אנשים שאלו אותי מה אני עושה, כל-כך הרבה, ואז כולם שואלים אם טוב לי, ואומרים שהכי חשוב זה שאני מסתדרת עם האנשים, והעיקר אני אומרת שהכל טוב. הכל לא טוב
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity