היה זה חורף כשהחלה להתרחק מאיתנו. לאט ובהדרגה, עד אשר הפסיקה לגמרי, ולא ענתה יותר.
ואז היה רגע, עם מילים כואבות, אך חוסר ההבנה רק התעצם.
אולי הרגישה רע פתאום, אך ככל הכנראה פשוט מאסה באינסוף הקריאות שלי אליה,
היא החליטה להראות סימני חיים ובאופן מעט תקיף, החלטי ובשפה זרה לה, ביקשה לדבר עמי.
ההתרגשות... הפרפרים...
כל השיחה, היא הייתה רעה אלי, ואני רק מבקשת שתחזור אלי.
אבל היא כבר אינה. היא כבר לא היא. לאחר סוף מר, תחילה הרגשתי תחושת מיצוי, על שסוף סוף המעגל נסגר.
ואז הרגשתי רע עם כל שאמרתי לה, אני כבר לא אוהבת אותה. כי היא אינה. אהבתי את מה שהייתה, אך היא טענה שהיא לעולם לא הייתה, אלא תחפושת ומאמין שהעריץ והושפע, והאשימה אותי בכך שנפלה שבי אחרי ונפלה איתי בבורות שחפרתי לעצמי. כעסה עלי.
שלחתי הודעה אחרונה, לאחר מחשבה ארוכה, שגם לה יישאר הטעם הרע, שהשאירה בי, ותדע...
את האמת.
ניסיתי להסביר לה כמה אני מפסידה, חברה טובה... אבל היא התעקשה שהאמת שווה כל-כך הרבה.
טוב לה.
ולי?
אומרים שזמן מרפא הכל.
עכשיו, מבחן המציאות.
A kiss from a rose, to a dear lost friend.
Infernity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity