כבר מזמן לא עידכנתי.
התחלתי לשחק שוב ב-NWN, פשוט משחק מדהים. הפעם לדמות שלי קוראים Avariel Melfe'yn. מצאתי סוף סוף אזכור ל Drizzt ול-Wulfgar במשחק, באיזה ספר. שמרתי אותו בחפצים שלי. אני משתדלת לא לדלג יותר על אף משימה. אנחנו בעולם הממלכות הנשכחות.בהמשך יש גם את האלפים האפלים ולולת', מלכת העכביש, האלה המרשעת. (כל זה נשמע רע בעברית).
רק רציתי לעדכן לפני שאני נוסעת לפינלנד, ולספר למה סיימתי את שנת השירות בטרם עת.
רק לפני, כל סוף הוא גם התחלה, ועכשיו אני נוסעת לפינלנד עם בר ל-12 יום. לראות את Tuska Open Air Metal Festival, לפגוש את Chrigel, הסולן של Eluveitie, ולצאת עם הלהקה ביחד עם Finntroll לעיר, וכמובן לבית הקיץ של המארחים שלנו.
כמעט הכל כבר ארוז... אשתדל לצלם כמה שיותר. וכזאחזור, קצת חופש גדול בשבילי :).
DISCLAIMER
כל הטקס להלן הינו פיקציה וכל קשר של המאורעות המתוארים, הדמויות והשמות המוזכרים למציאות הינו מקרי לחלוטין!
עבר זמן רב וחודשים ארוכים, עם המון עניינים ממש לא נעימים, מתסכלים ואף outraging עם השותפות לקומונה, וסבל רב. בעקבות המקרה להלן החלטתי להעיר את תשומת לב הבוסית:
יש לנו שעת עצר של השעה 10 בלילה, ואני רק הגעתי מאוחר לעיר, מגיעה לדירה ב-10 ומספר דקות, לגלות שהדירה נעולה וריקה, אני מתקשרת אליהן, והן לא יודעות מתי יחזרו. אני תקועה בלי מפתח, לכן ביקשתי שיתקשרו אלי כשיחזרו, כך שאוכל לפחות לישון בדירה כפי שחלה עלי החובה. עד אז אחכה אצל בר. בחצות כבר הלכתי לישון אצל בר, ואמרתי שמקסימום הן תעירנה אותי. התעוררתי לצליל שעון המעורר בבוקר המוקדם, שמתי את השעון מוקדם מכיוון שהייתי צריכה להגיע לבית-ספר מחוץ לעיר להדרכה ולא ידעתי מתי ואיך. קמתי ב-6 וחצי בבוקר. בשעה 7 תכננתי להתקשר, בשעה שידעתי שאז כבר יהיו ערות. 8 דקות לפני 7 קיבלתי טלפון מאחת הבנות. שאלתי איפה הן ישנו, "בדירה", "למה לא התקשרתן אלי?" שאלתי "שכחנו". נהדר. אז שאלתי "מתי צריך להיות איפה?" "בשעה 8 בבה"ס ***" "איך אני מגיעה לשם "עם אוטובוס מועצה" "אוקיי.......... מתי?! מאיפה לקחת אותו?!" "ב-7 מבית החולים". יופי, 8 דקות לפני מודיעים לי שאני צריכה להיות רחוק מהדירה. נאלצתי לשלם על מונית. הגעתי בחמישה ל-7.
בשעה 7 ושתי דקות, אני עוד שם, מתקשרת לבנות. "איפה אתן?" "בדרך" שמעתי, מאוחר יותר התברר לי שאמרו "בדירה". "או-קיי.....". 7 ועשרה אני מתקשרת שוב, אין תשובה. 7 ועשרים, הן מתקשרות חזרה. "לא אמרתן להיות בבית החולים בשעה 7?" "7 וארבעים". "לא! אמרתן 7! חוץ מזה, אי אפשר בחיים להספיק להיות בשעה 8 אם לוקחים את האוטובוס של 7 ארבעים!" "לא יודעת.". יופי. אז יצא שחיכיתי מחמישה לשבע עד עשרים ל-8, הוצאתי כסף על מונית והתארגנתי בבוקר כמו מטורפת. הדפים שהכינו להדרכות היו מלאים טעויות, הן תחביריות, עברית, ניסוח מספר שגיאות כתיב בודדות וכמובן בעיות בחומר עצמו. כמה נפלא.
סיפרתי את זאת בטלפון לבוסית והיא החליטה ליזום שיחה שלנו איתה. אחת הבנות רצתה להתחיל. נתתי לה את הבמה.
היא החלה לומר כמה בעצם הן לא סובלות אותי, כמה מגעיל להם להיות איתי, כמה אני לא נותנת כבוד מינימאלי שמגיע לבן-אדם, כמה אינסוף נסיונות נתנו לי ואני כל פעם מחדש יורקת בפרצוף. היא דיברה אולי 20 דקות ואמרה הכל מספר פעמים בניסוחים שונים ודומים, כאילו משתדלת להביע את השנאה כלפי. אני שתקתי והקשבתי.
אמרתי לעצמי שהפעם לא אתן לדמעות לרדת עקב הבל פיה, אך ברגע שפתחתי את הפה הקול שלי יצא שנוק, והחלו לרדת לי הדמעות ללא כל בקרה. התחלתי בכך שאמרתי שאני מרגישה אותו דבר כלפיהן. זה סיכם את עניין התחושה, עכשיו לתכלס, התחלתי לספר על כל הדברים שהן עושות, הדברים שהפריעו לי והן נתנו תשובות ותירוצים בחזרה. מובן שאני לא הייתי 100% אבל עמדת הכוח שלהם הפכה אותי כאיל לאדם שפל. הבוסית כמובן לאט החלה לצודד בהן. היא השתדלה לעשות זאת שלא בצורה מובהקת.
פלאשבאק:
ברגע שאמרו לי שאני אהיה לוחמת סנפיר, גיליתי שהקורס הראשון, שאליו אלך, נפתח באמצע יולי. את שארית ימי החופש שלי לקחתי על חופשה לפינלנד, החופש הוא מה-24 ליוני עד ה-6 ליולי כולל. כשגיליתי את תאריך הגיוס, הבנתי שמאז יום החופש האחרון ועד הגיוס, יש לי 10 ימים. שנת השירות הייתה אמורה להמשך עד סוף אוגוסט. דיברתי עם מולי מהתק"ם לשאול אם מגיע לי חופש לפני הגיוס, והוא ענה שכן, כשבועיים-שלושה, וכשאקבל את צו הגיוס, להראות אותו לבוסית, יעל וינקלר, שהיא רכזת ההדרכה, ואבקש את כל עשרת הימים מאז החזרה מהחופשה. יוצא כמובן שאם הייתי נוסעת קודם, היה לי יותר חופש, אבל הסתכלתי על הצד החיובי, עוד מעט הסוף, השנה הייתה קשה מאוד עבורי. הכנתי את עצמי נפשית ועזרתי את כוחותי האחרונים לחודש האחרון. אפילו סימנתי לעצמי טבלת יאוש.
מאוחר יותר גיליתי שהקורס נפתח רק בספטמבר, מה שאמר שאצטרך להשאר עד סוף אוגוסט.
החלטתי לא לספר ליעל. כששמעה שאני אמורה להתגייס במרץ (תחילה חשבו לשים אותי במועד בקורס השני, רק ששנת שירות, שירות צבאי של שלוש שנים*וגם* גיוס ממש ממש ממש מאוחר - - לא בא בחשבון! היא קפצה מעל הגג כששמעה "מה, דחו לך את הגיוס?" "לא!"). בסוף, הבנתי שהגיוס הוא בספטמבר, ולא יכולתי לשאת זאת.
התקשרתי למולי מהת"קם (תנועה קיבוצית *משהו*), הוא אחראי על שנות השירות באופן כללי. יש כולה 2 אנשים בערך בתק"ם. סיפרתי לו כמה קשה לי, עם יעל, ועם הבנות שאיתי. סיפרתי לו שדחו לי את הגיוס ואיך עזרתי כבר כוחות אחרונים ואין לי עוד כוח. הוא יודע שיש בעיות. ביקשתי ממנו אישור לסיים את שנת השירות לאחר שאני חוזרת מפינלנד.
בסופו של דבר הדבר אושר. הוא אמר שהוא מקווה שאני אשאר עד הסוף וניסה לשכנע, ואמר על איך בטח ארגיש אם אצא באמצע לעומת איך ארגיש אם אצליח לסיים את זה ולעבור את הקושי הזה ולהתעלות עליו. הוא אמר שהוא מקווה שלפחות אשאר עד סוף יולי. אמרתי שאחשוב על זה. הנחתי שכנראה לא אחזור, או אם כן, לזמן קצר, ותלוי ביחס ומה שיקרה. הודיתי לו על האישור וכך הוקל עלי. ידעתי שאני לא אהיה חייבת לחזור אם לא ארצה. לא סיפרתי לאף אחד, כי עוד לא החלטתי, ולכן לא היה זה רלוונטי מבחינתי.
בחזרה לאותה שיחה עם יעל והבנות:
בשלב מסויים שאחת הבנות צעקה עלי ושאגתי חזרה "את אל תצעקי עלי!!" ובעיניים שלי סופת ברקים וערפל כבד. (אגב, הייתה הדוברת, והמצודדת, רוב הזמן הייתה זו אותה אחת שדיברה).
יעל טענה שחבל שלא הגענו לשלב הזה לפני מספר חודשים כך שנוכל לתקן זאת, אבל תכלס, כל השנה היה גרוע, והיו אינספור שיחות כאלה ואינספור פיצוצים ואינספור דפים חלקים. זה פשוט עוד מקרה.
באותו רגע החלטתי, אחרי פינלנד, ךא אחזור. אם כך הן מרגישות כלפי, אין לי סיבה.
"אז יש לי חדשות טובות בשבילכן ובשבילי," אמרתי לבנות ואז הסתכלתי על יעל "אה וגם בשבילך": "דיברתי עם מולי וביקשתי אישור לצאת אחרי שאני חוזרת מפינלנד! זהו לא תראו אותי יותר!".
יעל נראתה מופתעת "מה זה?! רגע, למה חדשות טובות בשבילי?", "לא, התכוונתי שחדשות בשבילך, התכוונתי שחדשות בשבילך, שתדעי, שלא יהיו לך תכניות עלי". אבל היא לא השתכנעה והמשיכה לחקור, "מה נפגעת?!" שאלתי. היא ענתה בחיוב ובירברה על למה לא הודעתי לה ואיך מולי קשור בכלל.
המסקנה הייתה כמובן שאין מה לעשות, לא נותר זמן והבנות מתעבות אותי לא פחות ממה שאני אותן אם לא הרבה יותר. כל אחת רואה את הדברים אחת ואני נותרתי כמו תמיד לבדי, נלחמת בכולם.
הלכתי לטברן, הפאב של עידן, שתיתי פאוליינר, הבירה הקבועה.
עברו כמה ימים שקטים. הייתי צריכה לדעת שמדובר בשקט שלפני הסערה.
יעל רצתה לדבר איתי.
"מה הקטע?" היו המילים הראשונות שיצאו לה מהפה. ידעתי שזו לא תהיה שיחה נעימה עוד לפני כן. "מה הכוונה?" שאלה. "מה הקטע שאת עוזבת עוד שבועיים?!" "א-" "למה לא עכשיו?" "-" "לא טוב לך פה, למה למשוך את זה" סוף סוף היה רווח מספיק גדול שאפשר לי לדבר- "כי אני לא רוצה לעזוב עכשיו" "אין טעם שתישארי" "מה את רוצה, שאני אעזוב עכשיו?" "לא, אני רציתי שתשארי עד סוף אוגוסט כמו כולם".
(אגב ההורים דיברו עם מנהל המחוז דורון ניסים וסיפרו לו על תאריך הגיוס, ועל זה זרע לי ועל השיחה עם מולי).
אני לא מעוניינת להשאר עד אז. היא החלה שוב לברבר, כמה אני לא לויאלית, שאין לי כבוד, ואיך אני כל פעם מחדש יורקת לה בפרצוף ואיך אני לא פונה אליה אף-פעם (תראו מה קורה כשאני כן- היא מצדדת בכולם חוץ ממני). היא לקחה פה משהו אישית ללא ספק, כמו שהיא תמיד עושה. "את מדברת עלי כאילו אני חלאה!" אמרתי בשוק " לא חלאה, אבל.." (משהו שאני לא זוכרת).
תמיד הייתי לוקחת כל דבר שאמרה ללב. הייתי מרגישה רע עם מה שאמרה והייתי שמחה כל-כך כשהייתה גאה בי. התאמצי והשקעתי ועבדתי טוב. אבל זה לא מספיק כי לה בכלל חשוב הקומונה, הלהיות תקוע אחד בתחת של השני. אבל הפעם, הפעם לא היה לי איכפת, שמתי, תסלחו לי זין ענקי על כל מה שהיא אמרה, והיה לי חיוך גדול בעיניים, *אין לה איך לדפוק אותי יותר, היא עכשיו נאבקת למצוא איזה משהו בשביל סיפוק אחרון* חשבתי. כל מה שאמרה כמעט גרם לי לצחוק, איך היא יצאה מדעתה, ואיזה שטויות היא מדברת. לשם שינוי המילים שלה לא היו תורה קדושה, אלא משהו כמו "פפפפפפפפט".
היא הציבה לי 2 אופציות, לסיים בסוף אוגוסט או לסיים בו ברגע.
השיחה נגמרה בזה שסיימתי את שנת השירות. פשוט כך. שבועיים לפני המועד.
היא החלה לעשות שיחות טלפון לכל העולם ואחותו, אני התקשרתי לספר להורים איך באופן כה מגוחך התגלגלו הדברים. אולי התפרצה אצלה סכיזופרניה בגללי, אולי התמוטטת עצבים בעקבות זה שלא שולטת בי כמו בובה על חוט כמו שהייתה רוצה.
לאחר שסוף סוף סיימה, בקשתי ממנה בכתב, הצהרה שהיא אינה מעוניינת שאמשיך את שנת השירות יותר. "אני לא מוציאה אותך, את מוציאה את עצמך" היא אמרה לי. "לא... אני לא מוציאה את עצמי כי אם זה תלוי בי, אני מסיימת עוד שבועיים". "לא, אמרתי לך, או בסוף אוגוסט, או עכשיו". "אני קיבלתי אישור ממולי לצאת עוד שבועיים- לא עכשיו" ואז היא התפרצה "מה! מה את בכלל מבקשת ממולי! מולי אין לו את הסמכות הזאת בכלל! אם את בכלל בן-אדם את צריכה לפנות אולי!..." "טוב."
אחרי שקיבלתי את החזרי ההוצאות שמגיעים לי, היא אומרת לי בנועם כאילו נותנת צ'אנס אחרי שהבינה שלא מזיז לי מה שאומרת, בנימה של רעיון מקורי "מה דעתך להשאר עד סוף אוגוסט?". "לא" אמרתי ויצאתי החוצה, התקשרתי למולי. סיפרתי לו את המאורע.
באופן מפתיע ביותר, קיבלתי סטירה בפרצוף. הוא ענה שראשית, באמת אין לו את הסמכות הזאת, ושהוא בכלל לא זוכר שיחה כזאת איתי. הוא אמר שהוא זוכר שאמרתי שאני מתגייסת ביולי וביקשתי חופש לפני הגיוס. אמרתי לו, שזו הייתה שיחה ישנה יותר ואני מדברת על השיחה האחרונה, בה סיפרתי שדחו לי את הגיוס, ואני מבקשת לצאת קודם. מסתבר שהוא שכח, או השכיח לחלוטין את השיחה ומבחינתו מעולם לא התקייימה, כי לא יכול להיות שאמר דבר כזה, כיוון שאין לו את הסמכות.
מה קרה? כנראה שיעל ביררה וגילתה שבאמת אין לו בסמכות, התקשרה אליו, הוא הבין שטעה ולכן הכחיש הכל ואמר שלא היו דברים מעולם. לו רק הייתי מקליטה את השיחה. כמה זה עצוב, בחיי.
אוקיי, עוד אחד עכשיו נגדי, מי יכול לעזור לי, מנהל המחוז, דורון ניסים. הוא עזר לי בעבר.
חייגתי אליו. התחלתי לספר לו את הסיפור. עוד לא הייתי קרובה לסיום הסיפור, והוא התנפל עלי שמה אני רוצה, למה אני בכלל הולכת למולי. שאלתי אותו, "מה, גם אתה עכשיו נפגע?!" "בטח!" והתחיל עם זה שהם עזרו לי! והזיזו את העולם בשבילי, ונתנו לי, והביאו לי 5 כרטיסי טיסה שלא מגיע לי - שבעצם כן הגיעו לי, כי הייתי צריכה להגיע לקורס שלהם בכרמל כל פעם מוקדם בבוקר לכן אישרו לי טיסות, הרי יתר הבנות מקבלות כל חודש טיסות הבייתה, כי הן לא גרות קרוב כמוני, אני קיבלתי טיסות לקורס שהיה רחוק. קיבלתי אישור עוד כשהיה מנהל אחר ולקח להם איזה 8 חודשים לתת לי החזרים! פתאום לא מגיע לי?! הוא אמר שאם אני רוצה את העזרה של מולי, אז ללכת למולי, ולא אליו.
"מה את רוצה?!" הוא שאל.
"כלום! תודה רבה על העזרה אני לא רוצה יותר כלום!"
(אה, אגב, יעל גם התעצבנה שאני אף פעם לא פונה אליה עם הבעיות וכשביקשתי הצהרה, היא פתאום אומרת שאם יש לי בעיות, לפנות לדורון - היא מעוניינת לדעת על הבעיות, היא לא באמת אוהבת להתמודד איתן).
כמו שחשבתי, יעל עשתה לדורון שטיפת מוח, סיפרה לו את הצד שלה, את צד הבנות- והצד שלי נשכח שם, הוא אפילו לא טרח להקשיב עד הסוף.
הוא איש טוב, מאוד נחמד, קשוב ואדיב- עד שצריך להתמודד עם האאוטקאסט.
אנשים יכולים להיות חברותיים ונחמדים וטובים מאוד - כי זה נוח. ברגע יש מישהו שכולם נגדו, יהיה יותר נוח לשתף פעולה, לזרום ולהעיף אותו, כי אין לו את התמיכה והוא חלש, ולא יוצא רווח מלהיות נחמד עליו. זהו טבעם של הרוב.
וכמובן שהרבה יותר רווחי לו להיות לטובתה, מכיוון שהיא עוד תעבוד שם הרבה שנים, ואני גם ככה מסיימת. מה שבטוח, שאני לא אחזור.
רשעות הטבע והגנבים. עכשיו הכל מובן.
כך יצא שסיימתי את שנת השירות כשאף אחד בעמדת כוח אינו מסייע.
הטיול סיום לגולן, טיול מים שאמור היה להיות נחמד- לא הורשתי לצאת אליו, אחרי פאקינג שנה של התנדבות, והשקעה.
מועדונית הרווחה, ילדים בכתות א' עד ג' שאני מעבירה להם חוג טבע פעם בשבוע, נותרו לי 2 מפגשים איתם, מפגש בנושא דגים ומפגש סיום.
ביקשתי לפחות לסיים את המעודונית, "לא! זהו! סיימת!" היא ענתה. מבחינתי זה לא בא בחשבון, רק שלדאבוני, לא הספקתי לסיים את ההדרכה לגמרי ותכננתי ללכת למשרד מחוז, שם אני איני רצויה יותר.
לכן הגעתי אל המועדונית, לשם שינוי ללא מדים של רשות הטבע והגנים. הילדים הבחינו שמשהו לא בסדר? למה את בלי החולצה? מה קרה? מה עושים היום?
סיפרתי להם שסיימתי באופן מפתיע מוקדם יותר, ולכן אני אאלץ להפרד מהם. הכנתי לכל אחד ברכה אישית עם מדבקות זוהרות וסוכריה על מקל. פרסתי עוגת שוקולד טעימה, שיחקנו משחקים ועשינו סבב של מה שהם הכי שכרו והכי אהבו. הם העלו כל מני דברים, ולבסוף אמרו הכל, הם אהבו הכל.
הם רצו שאחזור, כי להם לא יצא להפרד ממני כראוי. קבענו לשבוע אחרי, כרגיל.
שיחקנו את כל המשחקים שהכי אהבו, אכלנו שוקולד והם נתנו לי אלבום יפייפה עם ציורים מושקעים וצבעוניים שציירו וברכות מרגשות מאוד, וכמה תמונות מהטיול בעמודי עמרם.
המדריכות אמרו לי שהייתי יוצאת מן הכלל, שהילדים ממש אוהבים אותי, וכל יום שואלים מתי אני באה, ונהנים, וכל הזמן רוצים לשחק את המשחקים שאני מעבירה להם, שהייתי קשובה, אוהבת, מעניינת ואהובה עליהם. הם פשוט הרעיפו עלי כל-כך הרבה מחמאות שארגיש מתנשאת אם רק אכתוב פה הכל. המדריכות נהדרות והילדים ממש חמודים.
הם ניסו לשכנע אותי לחזור, ורצו שאשר, וביקשו שאגיע בשבוע הבא. סיפרתי להם שבשבוע הבה אני בפינלנד וביקשו שבכל זאת אבקר אותם ^^. הם חסמו לי את הכניסה, והחזיקו לי את הידיים והרגליים ולא רצו לתת לי לצאת. הם אמרו שלעולם לא ישכחו אותי ואני אמרתי שאשתדל לבקר.
גיליתי שעד היום יעל לא הודיעה בכלל למועדוניות או לאשת הקשר מהמתנ"ס שסיימתי. אם לא הייתי טורחת להודיע בעצמי שסיימתי, אם לא הייתי מופיעה, האשמה והכעס היו נופלים עלי, על זה שאני לא אחראית להודיע שאני לא אגיע, שעזבתי בלי לומר מילה, כשבעצם, לכאורה נאסר עלי להמשיך, ואני פשוט מצאתי את עצמי עם מחוייבות אישית לילדים.
אני חייבת לומר שכל השנה שברתי את הראש בהכנת שיעורים בשבילם והיה לי מאוד קשה. אבל כמה שהילדים קשים. הם פשוט כל-כך חמודים והם ממש ריגשו אותי. תמיד הייתי מגיעה 10 דקות לפני הזמן. אני שונאת שמאחרים לי. אני שונאת לאחר.
אני אשתדל באמת לבוא לבקר אותם.
ואגב, לא הייתי לגמרי לבד. בר תמיד היה פה לצידי, למרות שהוא היה חלק מהבעיה (של הבנות ויעל). ההורים עזרו לי בלי הרף, והגנו עלי. וגם החיילות, בנות אותו הצוות, תמכו בי, וראו שאני נאבקת לבד בסיפור וצידדו בי. לצערי זה לא הספיק.
אולי הפסדתי במאבק, אבל הנה הסיפור, מנקודת המבט שלי, שהעולם ידע... גם אותו.
נ.ב. החיילות יזמו לי מסיבת פרידה ביום ראשון. כשיצאתי מהמועדונית, ראיתי את אחת החיילות "נפגש היום?" שאלתי "מחר.." "מה?! אני הבנתי שזה היום!" "לי ידוע שזה מחר, תשאלי את *מי שארגנה*". התקשרתי אליה מאוחר יותר. מסתבר שהם לא יכולות באותו יום. נהדר, פעם רביעית שלא מודעים לי על מפגש שהתבטל, רק חבל שהפעם זה מיועד בשבילי, וופס, לא אמרו לך שהתבטל? זה נדחה ליום למחרת, אך גם זה לבסוף כשל, מסיבת הפרידה תהיה הרבה זמן לאחר הפרידה, לאחר שאחזור מפינלנד.
בטח כבר יהיה לי רשיון נהיגה עד המסיבה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity