טוב, אז בעצם סיפור הרישיון לא באמת פסטוראלי כמו שהייתי רוצה.
מסיבה לא ברורה, ניגשתי לטסט רק אחרי 37 שיעורים. השיעורים הפכו לכזאת נורמה, אחרי שבהתחלה רק דחפתי לשיעורים כפולים בכדי להגיע אל מכסת המינימום בזמן לפני הגיוס, שלאחר מכן, מבלי לשים לב פשוט דחפתי לעוד ועוד שיעורים, וזה יכול היה להימשך כרוטינה גם שנתיים עד שהייתי שמה לב שזה לא נורמאלי.
לא היה בכלל ספק שהטסט הראשון היה כישלון גמור. דווקא הייתה לי תחושה טובה לפני והייתי בטוחה בעצמי, אבל לאחר מכן, הגעתי למן תהייה, של איך באמת אפשר לעבור טסט. לנסוע 20 דקות בלחץ מבחנים נוראי, מבלי לעשות אף טעות.
בשיעור החימום שלפני הטסט הראשון, החלו להתעורר אצלי סימני הלחץ הראשוניים (שהיו חמורים ביותר). הייתי מעבירה הילוך למעלה 20 קמ"ש אחרי מה שהייתי צריכה כשהמנוע משמיע רעשים של קארט והסיבובים חדים והכל אגרסיבי למדי, תמרור עצור, נראה היה שלא נראה בכלל, המורה דחף לי את הברקס והפציר בי להרגע. עצרתי בצד, וכולי דומעת. אילצתי את עצמי לעצור ולהרגיע את עצמי, אחרת הייתי יושבת שם רבע שעה. אחרי הכישלון בטסט, הייתי מופתעת מעצמי ומאוכזבת. לא טרחתי בכלל לבדוק את התוצאות, הכל היה ברור כשמש.
שבוע לאחר מכן, השלמתי ל-39 שיעורים וביום ראשון, היה שיעור מספר 40- שיעור חימום ובנוסף, השיעור האחרון עליו משלמים עבורי.
נטלתי 6 גלולות רגיעון לפני. אני לא יודעת אם זה באמת עוזר או שזה בעצם פלצבוס, אבל אני נוטה לקחת אותם לפני מבחנים אחרי שקיבלתי המלצות ממשתמשים.
אחרי שקיבלתי מהמורה בשיעור החימום הערה על כך שזה שיעור חימום ולא שיעור לימודי, הבנתי שהרגיעון לא ינהג בשבילי.
עד כמה שידוע לי, משלמים לי עבור 2 טסטים. המורה שלי אמר שזה מוזר בהתחשב בעובדה ש-60% לא עוברים טסט שני. קיוויתי שלא אצטרך לברר.
רציתי להיות הנבחנת השנייה אחרי שבפעם הקודמת נבחנתי ראשונה והצטערתי שלא היה לי זמן להרגע.
המורה המליץ לי להיות ראשונה כי שיער שהדרך תהיה עמוסה פחות. זרמתי איתו ונבחנתי ראשונה.
שאלתי אם זה יהיה אותו בוחן, והוא אמר שיש סבירות של 1 ל-3. שאלתי מה עדיף, והוא ענה שעדיך שיבוא אותו בוחן, כי בדרך-כלל לא נעים להם להכשיל פעמיים, ולכן יש סבירות גבוהה יותר שאם הטעויות תהיינה מינוריות ובעלות ערך פעוט הוא יבליג.
ואז ראיתי אותו צועד לקראתנו, אותן פנים מוכרות.
תחילת הנסיעה הייתה זהה. פניה שמאלה, צפונה. את הטעות שהייתה לי אז, תיקנתי, חיכיתי בסבלנות, לפני הכניסה לצומת בכביש הראשי, והכניסה היתה מהירה. בהמשך הייתה כיכר. הבוחן זכר אותי ללא ספק. בפעם הראשונה, שכח לומר לי לפנות שמאלה בכיכר, נוצר בלבול והמשכתי ישר- לכיוון כביש הערבה, מה שאילץ אותי להכנס לאילות, ולעשות פרסה שאין מקום בתחנת הדלק, בעודי פקעת עצבים, המנוע נכבה והחל לנוע אחורנית לאט, ולאחר שסוף סוף הודלק, סיבוב ההגה פגע במגבים שהחלו לנוע אנה ואנה, ואני כבר רואה את הכישלון מול עיני, ומשם הכל רק החריף. הטסט הראשון נגמר עם דמעות וכאילו כעס על הבוחן, איפשהו האשמתי אותו.
בפעם השנייה דאג כבר לומר לי מראש. הוא תכנן את כל המסלול שלא יהיו אי הבנות. "בכיכר הבאה ימינה." "ימינה?" "סליחה, ישר ואז ימינה".
גם היו מספר פעמים (כל פעם שזכר), הוא גם טרח לומר "ישר" לפני הכיכר, כדי שלא יקרה מצב של בלבול שוב. זה נחמד מצידו כי זה באמת עזר לי להתרכז יותר.
הגענו לשלב החנייה ברוורס.
"אני חושבת שאם אסע עוד אחורה אני אתקע" אמרתי, "את לא תתקעי, תמשיכי". "טוב" אמרתי והמשכתי באיטיות. "הנה רואה!" הוא אמר וחייך על הצלחתי בחנייה. מכיוון שנסעתי לאט האותו רגע שהשמיע את הקול, יכולתי לעצור. אם היה שותק, אולי באמת הייתי מתנגשת. "סעי". הוא אמר, והרגליים שלי רעדו כל-כך שפחדתי שהמנוע יכבה לי סתם ככה ברגע שהרגל תקפוץ ברעידה מן המצמד. בסוף זה לא קרה.
הוא דווקא כן איתגר אותי בנסיעה בתוך העיר העמוסה כנגד ציפיות המורה, ואף לקח אותי לאן שקיוויתי לא להגיע- עלייה, כביש רעוע, צר ביותר, דו סטרי, עם מכוניות חונות בשני צדיו. ברגע שזיהיתי את המכונית הראשונה, החזרתי לראשון. זה כביש בו צריך כל הזמן להאט, לעצור, לתת זכות קדימה למרות שלעולם לא הבנתי איך אמורים לדעת מי באמת אמור לתת זכות קדימה, (כנראה שתמיד אני, כי אני מנומסת). ברגע שנראה ריק, החזרתי שוב לשני. למזלי עם "זינוק בעלייה" לעולם לא הייתה לי בעיה (בעבר הייתה לי דווקא בעיה הפוכה, כל הזמן שחררתי את הרגל מהמצמד גבוה מדי, בנסיון להתחיל את הנסיעה בלי עיכוב). בסוף הכביש הרעוע, חיכתה לי הצומת הנוראית, בה גם בלב הצומת אין שדה ראייה, בגלל שהיא כל-כך עקומה, ובגלל שמכוניות גבוהות חונות שם בקביעות. ציפיתי שנסע ימינה, שם שדה הראייה פחות גרוע, אבל הוא דווקא ביקש שמאלה.
בסוף יצאתי מזה. הנסיעה הייתה חלקה, לא נסעתי "אגרסיבי" כהרגלי, והפתעתי את עצמי ממש.
אולי בכל זאת הרגיעון עזר, אבל לא בלהרגע. כל-כך שמחתי. ידעתי הפעם שעברתי. אם הפעם לא הייתי עוברת, לא היה ספק שלא הייתי יכולה לעבור, זה היה מושלם. רק אחרי שהגעתי הבייתה וסיפרתי לאמא, נזכרתי שבכיכר הראשונה, נכבה לי המנוע. בגלל שבכביש ההוא עברתי בהדרגה מהילוך רביעי ל-1, לא העברתי מהשני בזמן, המהירות הייתה נמוכה מדי והמנוע נכבה. בזמן שחיכיתי שמכוניות יעברו. הדלקתי אותו מהר, אך נאלצתי להמתין למכונית נוספת שתעבור. לא ראיתי בעיה עם זה. אחרי הכל, הבעיה טופלה בזריזות ודייקנות, ולא חזרה על עצמה.
אני גאה בעצמי.
בדקתי בשעה 5 אחרה"צ באתר של משרד הרישוי. לקח לי 20 דקות למצוא ביומן את התאריך בו ניגשתי לתאוריה. בסוף הצבתי את הנתונים והיה כתוב שאין מידע. הצבתי אותם מספר פעמים, עד שהיה מידע: נכשל.
הלב שלי ירד. לא ייתכן. אם נכשלתי, מישהו ימות היום. התקשרתי למורה שלי בפאניקה לשאול אם יכול להיות שזהו התאריך מהטסט הראשון. אמרתי לו שנכנסתי לאתר וכתוב שנכשלתי! "באיזה תאריך?" הוא שאל, הסתכלתי בשנית, ואז שמתי לב שהנכשל כתוב מתחת לתאריך ה-20 ליולי. "אה, ה-20 ליולי" אמרתי. "כי את הטסט של היום עברת" הוא אמר.
יאי.
אז זה הסיפור. איזה כיף לי. עכשיו אני צריכה למצוא אנשים שיכולים לשמש כמלווים שרוצים להגיע לאילת ולא מעוניינים לקחת רכב, שאוכל להסיע. נמנמנמ. ^__^.
נמנמ הבוהק איכשהו מפנה את תשומת הלב מהש"צים שאני כ"כ שונאת ובר כ"כ אוהב \:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
