The Moral Limit
My life upon the surface |
| 9/2009
הנשק האנושי.
מה אפשר לכתוב?
נותרו לי מספר שעות להינות מזכויותי כאזרחית מדינת ישראל.
אני בקרוב אהיה רכיב קטנטן בשלוחה עיקרית במערכת שפרוגרמה לשרת את מטרותיה של המדינה, אשר נועדה בעיקר להגן.
מן צפייה שאהפוך למאין כדורית דם לבנה בגוף שהוא די מנוכר, חרף השנים הרבות בו ביליתי.
הייתי רוצה להאמין שאני בעצם כדורית לבנה כל-כך חזקה, שאני יוצרת ריאקציית אלרגיה, ושאולי בשלב מסויים הגוף ירצה להפטר ממני או שתוּבַּע חרטה על זה שנכנסתי לכל המערכת הזאת שנקראית המדינה, ולא נותרתי במערכת המקורית.
למרות שעם כל התרופות שהגוף הזה מספק לעצמו, רוב הסיכויים הם שאני אתמתן ואשחה בזרם עם יתר הכדוריות, עד שאסיים את תפקידי, בתום שלוש שנים.
חוסר הגיון מוחלט.
מטרה נעלה לכאורה שמצדיקה את סיום התפקיד בצער ובטרם עת, למען הכלל, הגוף והמערכת כולה. אבל אני בעצם כמו מן איזוטופ בלתי-יציב שמסרב להתפרק בשביל להצדיק את המטרה שאיננה שלו. אני רוצה להיות החלק שאני אבחר בסטטיסטיקה.
לפחות אני יודעת, שאני רכיב מאוד חשוב, שהגוף ינסה לשמור עליו מכל משמר, יותר מעל כל יתר הרכיבים שמשרתים את הרכיבים הקטנטנים.
הנשק האנושי.
מצטערת על כל הזיוני שכל.
בהצלחה לי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
