היה לי טקס השבעה ביום חמישי בערב. אילצו גם את הדרומיים להשאר, כשכל שנותר היה לעשות זה לישון עוד לילה בבסיס, לקום ממש מוקדם ולנסוע הבייתה בתחבורה ציבורית במקום לנסוע עם ההורים בערב לפני.
מצד אחד אני שמחה שסיימתי טירונות, מצד שני, חבל היה להפרד מכולם, ולהתפצל לקורסים השונים.
סיימתי את הטירונות עם שברי מאמץ, לא טרחתי ללכת לחופ"ל כי גם ככה עד ששולחים אותנו, כבר אין תורים לרופא ואומרים לנו כל יום לחזור למחרת ועד שלא מתעלפים או שאיזו יד נכרתת, לא יקחו אותך לרופא, לא משנה שגם מלא התייבשו כי לא ממש הקפידו על משטר מים. גם אם יהיה לך דימום פנימי כנראה לא יקחו אותך לרופא כי זה לא יהיה מספיק ניכר לעין, ויאמרו לך שזו סתם מכה, תתגבר, כמו שעל שברי מאמץ אמרו לי שנתפס לי שריר (ביום שהשריר שלי יהיה קשה כמוו עצם ויהיה ממוקם במקום בו ממוקמת העצם, אני כנראה אהיה חצי קיבורג עם יכולות תחלופת אברים עצמית.
אמרו לי להביא איתי תיק לחודש (!), אני מקווה שסתם מפחידים אותנו לקראת הקורס.
הרגשתי ממש רע בהשבעה, וגם הרגשתי המון זלזול מצד אנשים מסויימים מהסג"ל.
עשו כל מאמץ אפשרי שהבנות יראו כמו גברים. הפחידו אותנו, ואמרו לנו שהמדים הלבנים הם פיצים, ואמרו לנו לקחת מידה מעל מה שקיבלנו בבקו"ם למרות שהמדים שקיבלנו בבקום הם לפחות 4 מידות מעל מה שאנחנו באמת; נאלצנו לאסוף את השיער לגולגול בלי שוונצים או פוני; נאלצנו להוריד כל טכשיט, טבעת, צמיד, שרשרת,עגיל ואף שעוןף וכשהבנות החליטו להעמיס באיפור כדי שמשהו בהן יהיה נשי, אמרו לנו גם לא להתאפר. טוב שלא אמרו לבנים שאת שאריות הגילוח יאספו ויתנו לנו להדביק עם עצמנו.
אין לי תמונות משם, בעיקר בגלל שאסור להכניס מצלמות לבסיסי חיל הים, למרות שיצא בערך שרק ההורים שלי הקשיסו והשאירו את המצלמות באוטו, אחרי שלכאורה כן קיבלנו אישור בתהחלה. וגם כי הרגשתי כמו בטטה במדים הלבנים הענקיים, עם שיער אסוף ואיפור מוסווה.
נתנו לנו שעה עם ההורים, קצת פחות, כמעט אף אחד לא בזבז את הזמן באריזה או החלפת בגדים, מה שהקשה קצת על פעולות חיים בסיסיות כמו תזוזה, נשימה, אכילה, שירותים וכו'- במדים לבנים מותר רק לעמוד בחדר סטרילי או בעצם בריק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity