בתחנה מרכזית באר-שבע, אני מחכה לאוטובוס שייקח אותי הבייתה. 3 בחורות מאלו שמתאים להן ללכת עם מגן דוד תלוי על הצוואר, פרחות שכאלה, יושבות להן שם ופשוט לא שמות זין על כלום, איכפת להן רק מעצמן. מנקות את הלק מהציפרניים ועוזבות את חתיכות צמר הגפן הספוג באצטון ולק אדום לרצפה, את שקית הבורקס- כנ"ל, וכך גם עם קופסאת הסיגריות שהתרוקנה ושרשרת הסיגריות שהיו בה וביתר החבילות. פשוט משליכות הכל לרצפה, ומאפרות בלי לשים לב על תיקים של חיילים עייפים בלי כוח להזיז אותם משם. לו רק היה להן את אותו מגן-דוד על הצוואר היה לי על מה להשען, לומר להן שאם באמת איכפת להן מהמדינה שלהן שיפסיקו לטנף אותה, כי פה הן חיות, כי אני לא אתחיל לספר להן על איכות הסביבה, הנזק האמיתי, ועל כמה שזה פשוט באמת מגעיל, כי משום מה לאנשים לא ממש איכפת. קשה לי להבין את זה. רציתי פשוט ללכת להרים את כל מה שהן זורקות. רציתי להעיר להן. איך הן לא מתביישות. איך אפילו לא כואב להן לראות הכל ככה. לא הייתה בי באותו הרגע התושייה. רק התמרמרתי.
אני מקווה שבצבא הן ינקו שעות וימים ושבועות את הבסיס, שיתחילו להבין כמה זה מתסכל שכולם מסביב זורקים הכל לרצפה, שידרשו מהן לנקות הכל עד רמת הבדיל והחצץ, כמו שלנו עשו.
אבל בחיית, לא נעים לכן לשבת במקום נקי? הורג אותי שאנשים מתרשמים מהנקיון במקומות ציבוריים באירופה למשל, אבל בארץ לא שמים זין "כי זה גם ככה מטונף".... אם יפסיקו לטנף, זה לא יישאר ככה. יש אנשים מסכנים שכל היום רק מנקים שם, ולא משנה כמה יעבדו, תמיד תהייה להם עוד עבודה.
להראות להן איזו תמונה של עגל צבאים, עם פחית שנתקעה לו בפה, שיבינו שזה באשמתן.
זאת אחת הסיבות שאני שונאת את ישראל. המנטאליות הדפוקה של האנשים, האנכיות, חוסר האיכפתיות, והתוצאה- איך שהמדינה נראית ואיך שהיא מתנהלת. הכל זבל בכל מקום, אנשים זבל בכל מקום, תורים שבמקום אחר יהיו פלס, פה יהיו פשוט גוש שנמעך כמו תוכן של קרונות בשואה, כי כל אחד הכי חשוב, ולכל אחד יש את הסיבה הכי מוצדקת בעולם לעלות לרכבת ראשון, כי לסבתא שלו יש יומולדת.
בסוף האוטובוס בכלל היה מלא, והיה מקום אחד לחיילים בינינו, ודווקא אחד שהיה צריך לערבה התיכונה עלה, למרות שהוא גם ככה מגיע שעה וחצי לפני הבייתה אם אנחנו עולים על אותו אוטובוס. אז גם נאלצתי לחכות עוד 40 דקות, וגם הגעתי מאוחר יותר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
