אני קצת שמחה שנפטרתי מהאובססיה הכפייתית אליו, החלק העצוב הוא הגעגוע לזמן ההוא של ימי הבלוג...כל עניין הבלוגוספירה נראה לי כל-כך טיפשי פתאום.
הייתי כל-כך נהנית להכנס לבלוגים, להזדהות, להזדעזע, להשתעשע. הכל נראה לי כל-כך מיותר. כל הבלוגים... ילדות בנות 12, או 16 או לא משנה באמת כמה, שכותבות מה עובר עליהן, ויחסית טוב! והן הנחשבות יותר, כי הן לא מהבלוג הפיקטיבי שיורד לחיים של אחרים, או מהפרחות מדי בשביל בכלל להחזיק בבלוג.
הן כל-כך מתאמצות לקבל את התגובות הנכונות שהן לא מקבלות מספיק מהעולם בחוץ, והן לא מקבלות את זה, זאת התמכרות, וכל תגובה במקום, מרטיטה. לשבת שעות ליד הבלוג, ללחוץ, F5 , לטייל בבלוגוספירה ולקוות שמישהו קרא, ומישהו אהב, ומישהו הגיב, כשאף פעם אין באמת מיצוי, לא משנה כמה תשומת לב הן תקבלנה, הצמאון לעוד לא רווה לעולם.
הרצון להיות נאהב ואהוד מבלי לעשות הכל בשביל תשומת הלב הזאת, כי הדרך משם פשוטה.
כל-כך הרבה מילים יפות, שלא נקראות, או שכן, אבל תגובה או שתיים הן כמו סם רגעי. ורק אלו שאיכשהו הגיעו למקום ההוא, כמו צייר מפורסם, כל פלוץ שהם יכתבו, יזכה לגל התגובות הנחשק הזה. פסגת השאיפות.
שמישהו יסביר לי כיצד הפך דבר זה למטרתו העיקרית של הבלוג?
זה זנות. זה למשוך תשומת לב, בגלל הצורך הזה בתשומת לב.
ולא משנה כמה היא בוגרת וכמה המילים... זה רצון מטופש וילדותי.
להיות מקורי, לכתוב יפה, להיות מסכן, לשים תמונות יפות, תמונות מקוריות... שום דבר כבר לא זה.
החכמה היא פשוט להיות טוב. ומי שצריך להבחין, יבחין. בלי להסתנוור מהזוהר, ובלי לתת לכוח להשתלט עליך. זה הורס את הכל.
ולא צריך בלוג בשביל זה.
ואיפשהו אני כזאת ילדה קטנה.
אני קצת עצובה וקצת שמחה שזה כנראה לעולם לא יישתנה.
אך. בהחלט יש היכן להשתפר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity