האשמתי את עצמי במצבי רוח קיצוניים, בעיה נוירוכימית כלשהי (תראו, נהייתי פסיכיאטר)... כל דבר קטן שינה אותי מקיצון לקיצון. הרי אני צריכה ללמוד לקחת דברים בקלות ולהבין שלא כל דבר הוא סוף העולם, למרות שלפעמים לא צריך שיקרה משהו, או לפחות לא משהו ניכר מספיק כדי שאבין אפילו מה מקור התחושה. עד שאחד הפיל לי את האסימון. הוא שאל למה אני קמה בכל יום, מה מניע אותי, ואז עליתי על למה המצב רוח שלי ירוד, כי אני לא קמה לשום דבר, שום דבר לא מניע אותי. אני כמה מהחרדה שלי ממפקד הפלגה שלי והציפייה לסוף השבוע בו אוכל לצאת הבייתה היא זו שמניעה אותי. ואני בורחת לספרים שלי ולמוסיקה שלי (וגם זה נעשה בחרדה).
ואז הוא אמר, שאני ממש מחמירה עם עצמי אם אני חושבת שהבעיה היא אצלי, ושכל אדם יצירתי שכמותי לא יאהב מסגרת שכזאת, ולא פלא שאני מרגישה ככה, אני חייה בכלוב. ואז באתי לטעון שזה היה עוד לפני... אבל היי, לפני הייתה לי בוסית נוראית בשנת השירות ואי יכולת לצאת, ולפני זה היה לי את בית-הספר, ואת הבוס בעבודה, ועד היום ויכוחים עם ההורים גורמים לי להרגיש כמו ילדה קטנה.
הבעיה שלי היא שאני חייתי את חיי בכלוב, אולפתי לחיות כך, ורק עכשיו אני רואה את זה. כל חיי הם מסגרות. כל חיי אני בכלוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
