כבר מאתמול ניסיתי לעדכן ולא הצלחתי, ועכשיו זה כבר לא רלוונטי. גיליתי עתה, שנה וחצי מחיי נמחקו לי בין רגע, חמקו מבין אצבעותיי.
כל הדוקומנטים מאז שיש לי את המחשב הזה נעלמו כאילו לא היו, לא נמצאים בשום מקום במחשב שלי.
דבירם שכתבתי, מחשבות למגירה (או לצערי רק למחשב, ולא למגירה), שירים, שיחות חשובות, הגיגים חשובים שנכתבו על ידי אחרים, שירים שכתבו לי, כל מיני לוגים, וססמאות ושמות משתמש, וגיבויים, ולינקים, וקודים וברכות שכתבתי או שכתבו לי ואפילו כמה תמונות. נעלמו כאילו לא היו... לא בסל המיחזור ולא בשום מקום, חיפוש פרטני אחר כמה קבצים שזכרתי לא מצא רמז לקיום הדברים, כאילו מעולם לא היו. אני לא יודעת למה ואיך זה קרה, אבל אני יודעת שכבר כמה חודשים לא הרגשתי כזה כאב לב. היסטוריה שפשוט נמחקה לעד, מידע שכאילו העליתי מהלב למחשב, מידע שלא טרחתי לשנן, כי היה בגיבוי- המחשב, כבר לא קיים עוד במוחי, פרט לשורשי הזיכרון שנדבקים, כמו תוכנות שמשאירות שאריות אחרי האנאינסטול. הכל נעלם. משהו בי מת. שנה וחצי של חלק מסויים בי פשוט מת והלך לו לעד.
היו שם שיחות שלפני כמה שבועות נכנסתי לקרוא שוב, ואמרתי לעצמי כמה נחמד זה שאפשר לשמור את הדברים האלה, גם הדברים הלא טובים. השיחה האחרונה שלי עם קריס... שאולי אם הייתי מקדישה לה יותר זמן הייתי יודעת מה באמת קרה והייתי לגמרי מבינה. עכשיו היא איננה ואני לא יכולה לחקוור אותה עוד.
אוף טקסטים שכתבתי ולא פירסמתי מעולם.
זה עצוב שהאינטרנט הופך להיות הגיבוי שלי. מי קונה היום כונן חיצוני כדי לגבות?! רק השכולים, שכבר אבד להם עולמם.
אני יודעת שזה נשמע ממש דרמטי, אבל בשבילי זה באמת כך.
שמחתי כי מצאתי את המיולניר של בר, הוא היה איפה שתמיד הייתי שמה אותו, אבל שקיק הקטיפה הסתיר את התליון, והרצועה, גם היא מקטיפה שחורה, לא הבחנתי בשרשרת. ועכשיו, אחרי שמצאתי משהו אחד, איבדתי משהו אחר.
והקטע העצוב יותר הוא, שאני אפילו לא זוכרת את כל הדברים שהיו שם. במקום לכאוב על כולם, בידיעה מדוייקת של מה הלך ומה לא, אני מדי פעם נזכרת בעוד משהו. זה כמו לחיות בספק אם הילד שלך חי או מת. התקווה הזאת הורגת אותך, ואם כמה שאתה מעדיף שתהיהף השקט הנפשי יגיע רק אחרי שתדע שהוא מת לבטח, כי חי אתה יודע בלב שהוא לא יחזור.
אז עדיף שאדע איזה מידע נעלם ללי ואכאב עליו ספציפית, ולא אחייה באי וודאות הזאת, ורק כשאזדקק לו פתאום אגלה שהוא אינו, ועד אז אחייה בחרדה ההיא.
למה הטכנולוגיה, בכל תפארתה, כזאת לא אמינה?!
כזאת לא מושלמת...
The mundane has struck down the magic
My computer has betrayed me
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
