אני עומדת בחוץ, התרמומטר מראה 30 מעלות C, אבל זה מרגיש הרבה פחות, הטמפרטורה המושלמת לפעילות היומיומית, שמאפשרת לגוף לעשות מאמץ מינימאלי לשמירה על הטמפרטורה הנוחה לו. הלחות באוויר מושלמת גם היא, האוויר יבש וטהור, אך לא מדי, בדיוק ברמה הנוחה, שכיף לנשום עמוק ולהריח את הטבע, אוויר זך. הבריזה קלילה, מניפה בחינניות את שיערי הדק על פני. השמש מבצבצת בין עננים קטנים של סוף קיץ, ולאט פותחת זוית קהה יותר ויותר, בדיוק כמו שאני אוהבת. היא מקנה זוהר יפייפה לכל עצם עליו מטילה אורה, ומאז ומתמיד הראייה שלי הייתה מקסימאלית בשעות אחר הצהריים של החורף. הכל חד. הצבעים עמוקים, ולאור יש צבע, והחום שלו נעים ומטיב עם הבריזה על גופי. שמלת הבית, כותנת בד דקה וקלילה מתנופפת קלות עם הבריזה הנעימה, ואני מרגישה כל-כך טוב. עם עצמי, עם ההתחלות החדשות. עם השלווה.
בזמנים כאלה אני מעריכה את הקסם של הבית. הישוב הקטן והמרוחק, באמצע המדבר. יש לנו את הפינה הכי יפה לגור בה, כמו צימר, יש לנו את חלקת הדשא הגדולה והפתוחה שלנו, נוף שמשקיף על כל הערבה דרומה, בוהק הרי אדום בשעות היפות של היום, שיחים נמוכים שממסגרים את הטריטוריה שלנו, בצורה פראית אך עדינה. שקט ושלווה, ציפורים. הילדון החמוד שלי שמשחק איתי ועם אחותי הקטנה על הדשא. הנמר היפייפה שלא מבין כמה חייו טובים בעולם הזה של בית חם וטבע מוגן וטריטוריה גדולה ובטוחה יחסית ששייכת לו, ללא מחסור במזון, עם כל ההגנה שרק צריך והאהבה. אני כל-כך אוהבת אותו.
אתמול בלילה, לא ראיתי ירח. רק מאות כוכבים בוהקים, הבית הרחוק. השקט.
היה לי לילה לבן עם אבא. תה ירוק ובירה. וריח של התחלה חדשה. אתגרים חדשים.
Dawn of a new day, never looked as good as this...
~Infernity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
