צריך להיות
מאוד קרוב למישהו כדי שיאהב אותך חרף היותך אדם ממורמר ודכאוני.
לאנשים אין את
הכוחות או הרצון להתמודד עם אלו.
מישהו יכול
להראות אינספור סימני מצוקה, אך אלו רק יגררו רכילות מבזה וחוסר אהדה של סובביו
כלפיו, כמו כן תחושת עליונות עליו. קיצוניים ככל שיהיו מעשיו בעקבות מצוקתו, כך גם
יגבר הזלזול כלפיו.
עובדה זו
כמובן לא רק שאינה תטיב עמו אלא תחמיר את העניין עד הרמה האבסולוטית.
מוות.
ברגע שאדם
לוקח את חייו בידיו- מבינים שלא היה זה סתם משחק, צורך ילדותי בתשומת לב. לפתע מדברים
על הבעיות שלו כשם שהיו אמיתיות. בעצם תמיד ידעו שהייתה לו מצוקה. מוכי הלם ותדהמה,
לפתע אנשים מראים את כאבם כלפיו.
האם מדובר
בכאב אמיתי? זאת לא אדע.
אבל זה כבר
לא משנה. האדם הזועק כבר אינו.
לאנשים אין את
הכוחות או הרצון להתמודד עם מישהו שלא יוצא ממצוקתו. זהו מאבק מתיש ומחייב שרק אדם
הקרוב באמת יעזור מכל הלב וימצא תמיד את הכוח והרצון להיות שם עבורו.
לעומת זאת, לא
קשה לקונן על המת. זה כבר לא דורש עבודה. זה רק עוד משחק. "אני אדם רגיש
ואיכפתי". זאת המטרה שם בעצם.
אף אחד לא
יהיה שם ברגע האמת, אלא אם כן נצרתם אותם בזמן הנכון, ואם מצאתם אותם בזמן המצוקה ובכל
זאת תמיד היו שם בשבילכם- דעו כי אלו הם האנשים הכי נדירים; אלא אם מדובר באנשים
חלשים בעצמם, הרק מחפשים כל אחד לדבוק בו- שמרו אותם היטב.
לפעמים צר לי
שאני לא יודעת להראות את ההערכה שלי כלפי אותם אנשים, אלו הרגישים וקשובים תמיד,
שכואבים איתי כשכואב לי ונושאים את העול איתם, גם אם זה אומר יום אחר יום. גם אם
לי כבר אין כוחות, הם תמיד שם, חזקים עבורי.
אני באמת
מעריכה זאת.
"Collect some stars to shine for you and start today there are only a few..."
Thank you, my friends, you are my stars that shine.
...and mostly I thank the one whose more radiant than sun-of-suns.
I own the brightest star, and he's always here.
My Evenstar, my guide, my dearest companion.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
