כבר חודש שלא פירסמתי כלום. קיבלתי כמה תגובות קצת מודאגות בקשר להיעלמותי. מצטערת על זה.
התקופה האחרונה הייתה ועדיין מאתגרת אותי ברמות חדשות וההתמודדות הזאת צורכת המון כוחות נפשיים וזמן, כך שלא מצאתי את עצמי חושבת על הבלוג כפורקן, ולמען האמת אם הייתי משתמשת בו למטרה זו, זה היה אולי רק מעצים את הבעיה. כתבתי פוסט שלאחר מכן התחרטטתי על פירסומו. אולי חלקכם קראתם, אולי לא, זה לא משנה. אני לא ארחיב, אבל חלק מהעניין לא ראוי לפירסום ולפעמים קשה לי לראות את זה.
חגגתי יום הולדת 20, ב-20 לחודש. עצוב שאני כבר לא בת 18. כאילו מגיל 18 הזמן מתחיל לטוס. (רק הגיל, משום מה הצבא זוחל לי).
ההורים דאגו לארוחה שלא מהעולם הזה, ספייריבס ואנטריקוטים שאתם לא מתארים לעצמכם; תום ואליזרין חגגו איתי ועם דניאל איך שרק אנחנו יודעים לחגוג, היום הייתה לי עוד ארוחת יום הולדת, וסה"כ קיבלתי הרבה מתנות יפות. יום-הולדת זה כיף.
מקייטי ו-opa (סבא בהולנדית, בע, ככה אני קוראת לו, כי יש 2 והוא מהצד ההולנדי) ביקשתי קעקוע, לשמחתי הרבה הוא הסכים לתרום את חלקו.
תגידו שזו לא מתנה נפלאה.
קבלו את הקעקוע המשותף עליו חשבנו כבר זמן רב ומפאת עצלנות עשינו רק עתה.
אני ודניאל (עם החזה המגולח p: ), עם דרקון האורובורוס:
The Ouroborus or Uroborus is an ancient symbol depicting a serpent or a dragon eating its own tail.
Often compared with the eternal recreation of the immortal phoenix.
Also:
The Ouroborus represents the idea of primordial unity related to something existing in or persisting before any beginning with such force or qualities it cannot be extinguished.
קלוז אפ על שלי:
כפי שהבנתם, עבודתו המופלאה של רועי בפנטגרם טאטו.
מי שמכיר את עבודותיו, יידע לזהות מייד שמדובר בקעקוע שלו גם בלי החתימות.
הרעיון של האורובורוס היה של דניאל, שבהתחלה תכנן לעשות את זה בדמות היצור היותר קדמוני לסמל, הנחש. בלי קשר, תכננו לעשות קעקוע משותף והקונספט מאוד מצא חן בעיני והיווה סימבול מצויין לייצוג הקשר שלנו, חזק, איכותי ואינסופי. לאחר שהחלטנו לעשות זאת יחדיו, קעקוע שיאחד את בשרינו, החלטנו שיהיה בדמות המקובלת השניה לסמל- הדרקון. יותר אפי, עוצמתי וחינני.
חיפשנו את הרעיון לקעקוע באינטרנט, ושנינו מאוד התלהבנו מהטרייבל הזה:
***
קבענו עם רועי לדון על עיצוב, לקחנו את הבסיס, וביקשתי מליון בקשות, כמו שהראש יהיה של דרקון ופחות נחשי, שיהיו לו כנפיים ורגליים, וספייקים לייד הראש וקשקשים, ושבכלל לא יהיה בסגנון טרייבל אלא עם הצללות. כמובן שבסוף זה לא יצא דומה כלל, אך זה היווה בסיס נפלא והתוצאה יצאה מרשימה מאוד ותכלס אי אפשר להשוות בין הטרייבל לתוצאה הסופית.
ישבנו איתו למעלה משעה כי על כל דבר שצייר התקטננתי על זויות וגדלים של כל דבר (בכל זאת, אין מקום לחרטות פה) עד שהגענו לתוצאה המתבקשת. בזמנו החופשי השלים כמובן את הפרטים הרלוונטיים לסקיצה ושבוע לאחר מכן מצאנו את עצמינו מתייצבים בהתרגשות רבה להתקעקע. רועי הקדיש לנו מראש את כל היום. למזלנו היה נטול הפרעות לחלוטין. היינו אצלו 5 וחצי שעות, שמתוכן כ-4 שעות של סבל שהתחלק בין שנינו שווה בשווה, שכמובן הכיל בתוכו המון הנאה, ציפייה והתרגשות. השעתיים בהן אני התקעקעתי נראו לי הרבה יותר ארוכות מן השעתיים בהן דניאל התקעקע. For obvious reasons.
אני התקעקעתי ראשונה. בעוד היו איזורים מציקים ברמות שונות, אזור הכתף היה אפילו נעים בעוד שליד החזה ובעיקר בית-השחי הכאב היה בלתי נסבל עבורי, בעיקר לקראת הסוף. רועי אומר שזה פסיכולוגי, זה כואב בסוף כי אתה יודע שזה הסוף. בזמן שאני סבלתי, דניאל היה עסוק רוב הזמן בקריאת חומר על כימיה אורגנית.
בזמן שהוא התקעקע, הסתכלתי בספרי פיות ושדונים וקראתי ביקורות של סרטי extreme gore יפניים באיזה מגזין של מטאל. היפניים האלה מדהימים אותי בכל פעם מחדש.
את התחבושת שלי הורדתי בדיוק מתי שדניאל סיים את שלו, הצטלמנו טרם נחבש.
דניאל אמר שדווקא בסוף הוא כבר פחות הרגיש את הכאב. אני חושבת שזו פסיכולוגיה הפוכה. הוא הכין את עצמו לכאב עז אז זה כאב פחות.
קעקוע #3 של שנינו.
Nothing can part us, for we will always have each other on us, in us, we are one.
Everytime we embrace,
our dragons touch
and everytime we love
our dragons kiss.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
