להבדיל ממה שקורה בפועל, יש לי באופן קונסיסטנטי חשק עז לכתוב פה. כמעט בכל יום עובר עלי משהו עליו אני יכולה לכתוב ואף לפתח לפוסט חביב. אבל אני מגיעה הבייתה מהעבודה, מסיימת מחוייבויות שנותרו לי, מבלה את שארית היום בזמן איכות בזרועות אהובי, והזמן האינטרנטי שלי מסתכם בעיקר בשיטוט מזדמן בפייסבוק.
עד שיש לי חשק לכתוב בעת שיש לי מספיק זמן וחוסר במחוייבויות אחרות, המאורעות והרעיונות שהיו לי לפוסטים נראים לי לא רלוונטיים ולא מתחשק לי לכתוב עליהם.
את הפוסט הזה התחלתי לכתוב בשעה 5 אחה"צ. בדרך כלל בשעה זו תמצאו אותי בעבודה אלא שביום רביעי האחרון על אופניי בדרך לעבודה, נסע מולי רוכב אופניים גרוע אשר ברגע מהיר אחד סטה ממסלולו בעוד אני נוסעת קרוב ל-35 קמ"ש. הכל היה כל-כך מהיר. רגע אחד היה לי נתיב חופשי ומרווח ורגע אחריו נוסע לעברי במרחק חצי מטר - רוכב אופניים מצ'וקמק. לא היה לי צ'אנס להאט אפילו קצת וכבר ראיתי את עצמי נכנסת בו חזיתית במהירות. עפתי אחורנית ונשארתי שכובה כדקה, הגב כאב. מסביבי התאגדו אנשים חמורי סבר שהחלו לנזוף בבחור שעשה עצמו כאילו נפגע והאשים באופן מגוחך בתאונה את המבוגרים שישבו על הכסאות בצד הדרך...
בניגוד לרצוני אזרתי כוחות להתיישב כי כולם מסביבי נראו לחוצים. הבחנתי בחתך עמוק בברך ובכל האזור שפעם במהירות כקצב הלב. מספר שניות לאחר מכן כל האזור התמלא בדם. לא הרגשתי שם כאב כלל; אני אפילו לא יודעת ממה זה קרה, רק ידעתי שכואב לי הגב. אמרתי לעצמי שאגיע לעבודה, 5 דקות משם ושם כבר יטפלו בי.
"את תתצטרכי תפרים" נשמע קול מעלי.
"מה אתה חובש?!" שאלתי בעצבנות. ממש לא התאים לי האבחנה בשקל הזאת.
"כן.. בואי, יש לנו פה עמדת עזרה ראשונה חצי דקה מפה. נחבוש אותך ומשם לכי לקופת חולים, את חייבת לראות רופא."
סעמק, חשבתי לעצמי. "אני אחבוש את זה כבר במלון, אני בדרך לעבודה.."
לבסוף הוא שיכנע אותי לקבל את עזרתם בעמדת העזרה הראשונה בחוף הסמוך. התקשרתי לבוסית והיא אמרה לי שזה נחשב לתאונת עבודה ושבכל מקרה כדאי לי ללכת לראות רופא.
So I did.
לא התאים לי לשלם על מונית וגם היה לוקח לי נצח לתפוס אחת ובכל מקרה הייתי צריכה לחזור בשביל האופניים, אז כבר פידלתי לקופה הקרובה של כללית.
כל-הכבוד לאופניים בני ה-14 שלי (מכתה א'!) ששרדו את התאונה עם נפילת שרשרת וברקס רופף בלבד, מה שתיקנתי תוך מספר שניות.
הגעתי לרופא. לקח לו בדיוק שניה לומר לי שהוא ייאלץ לתפור לי את זה ועוד חצי שניה עד שהתחלתי לילל כמו ילדה קטנה.
זה לא היה כיף בכלל.
כשהצעתי להמנע מתפרים הרופא צחק עלי, כשבכיתי הוא התעצבן וכשרעדתי כולי הוא כעס עלי "טוב אם את בוכה לפחות אל תזוזי!".
לכל אחד יש משהו ממנו הוא ממש פוחד... הפחד שלי הוא מחטים.
האחיות והרופא המשיכו לשאול כיצד עשיתי את הקעקועים אם אני כל-כך פוחדת ממחטים, אבל הם לא קיבלו את התשובה שלי-
"זה ממש לא אותו הדבר!",
הם רק התעקשו "זה כואב הרבה פחות! את תרגישי רק דקירה אחת קטנה לפני שהאזור כולו יהיה רדום".
לאורך כל זמן ההתעסקות לא הסתכלתי כדי לא להתעלף (למרות שאולי הייתי צריכה, הדרך היחידה להוציא אותי ממצב רטט). הרגשתי את כל הנעשה ולמרות שזה לא באמת כאב, זה לא מנע ממני לבכות ולרעוד גם אחרי שכבר סיים. זה לא הכאב שמפחיד אותי, זוהי המחט ותו לא.
מחט של קעקועים, כשהיא בתוך המכשיר איתו מקעקעים לא נראית מאיימת, בסך-הכל עט, והצליל של המכונה הוא כשל מכונה שמורטת שיערות, קל לדמיין שזה מה שעושים לך. אבל איזה מטאפורה יש למחט שחודרת אל תוך הגוף ומצידה האחר מיכל של רעל שמוחדר פנימה בהזרקה? או תפירה של העור..?
בכל אופן, כל הסיפור הסתכם בשישה תפרים.
הרופא הנחה גם לקחת אנטיביוטיקה למקרה שייתפתח זיהום אבל תודה רבה, עד שלא יתחיל אחד- לקחתי די והותר אנטיביוטיקה על שטויות השנה ובינתיים זה מחלים נהדר.
לצערי הרב קיבלתי 10 ימים של חופשת מחלה. למזלי ביטוח לאומי משלם לי על זה, לצערי ביטוח לאומי לא משלם טיפים ושעות נוספות.
סוף שבוע, ביליתי עם אהובי בצימר בקיבוץ יסעור. אין ממש תמונות נורמאליות כי שכחתי את כרטיס הזיכרון של המצלמה במחשב ממנו נפרדתי לסופ"ש.
היה לנו ג'קוזי מפואר, מיטה גדולה ורכה יין אדום וארוחת בוקר אנרגטית ישר אלינו.
טיילנו קצת בראש-הנקרה, שם דניאל האכיל שפנפני סלע:
-
מניקה בציבור
(יש עוד מלא תמונות בפייסבוק)
בלילה האחרון הוספנו בג'קוזי קצת (יותר מדי) סבון והייתה לנו אמבטיית קצף שבאיזשהו שלב הפכה למפלצת קצף עצומה שהתחילה לטייל מחוץ לג'קוזי.
.
כמות הקצף שאתם רואים פה הכפילה והשלישה את עצמה.
אכלנו במסעדת בשר בשם אינדיאנה שהייתה חביבה למדי, רק שהיה בתפריט משהו שקראנו לרגע קצת מוזר
שפיך צף- על מצע של בצלים חרוכים בגריל, בתוספת פטריות מוקפצות.
סה"כ הייתה חופשה נפלאה 3>
בימים בהם אני עובדת, גם אני מרוויחה יפה וגם אין לי זמן להוציא כסף. אני אוכלת בעבודה וחוזרת ישר הבייתה, יוצאת איזה פעם בשבוע ושם מסתכמות ההוצאות. עכשיו כשאני לא יכולה לעבוד אני כל יום בסידורים שעולים כסף, אוכלת בחוץ, נוסעת באוטובוס במקום באופניים ולא יכולה לחסוך גרוש -_-'.
אני מנצלת את החופש הארוך לנסוע דרומה לבקר את משפחתי ליותר מיום וחצי לצערי עד שיש לי חופש ארוך אמא בהולנד ולא אראה אותה כלל.
בלי קשר, בוודאי חלקיכם שמעתם על הסדרה "משחקי הכס" או איך שאני מעדיפה A Game of Thrones המבוסס על הספר הראשון בסדרה של שיר של אש וקרח (A Song of Ice and Fire) של ג'ורג' ר' ר' מרטין.
הספר הוא אחד היותר טובים שנתקלתי בהם (חובה לקרוא באנגלית), הסדרה לעומת זאת חביבה, ממוצעת וכמובן לא בדיוק כמו הספר. אני לא אכנס פה לספויילרים אבל כל מני חלקים קטנים בספר שגורמו לי להתאהב בו שונו או לא הופיעו כלל, כל מני רעיונות שיצרו את המתח בספר, הייחודיות והאותנטיות שונו על מנת לזרז הליכים מה שבעצם יוצר סדרה אפית המבוססת על העלילה אך מותירה אותה בלי הבשר והפרטים הקטנים היפים והמותחים שגרמו לי כל-כך לאהוב את הספר. מי שלא קרא את הספר אולי יחשוב שהוא יותר מוצלח, אבל מצד שני, זה עצוב לראות את זה בלי לקרוא את הספר כי הוא באמת מדהים והסדרה- גם אם תראה טובה, ללא ספק לא מתקרבת לגאונות והיופי של הספר.
ולאחרונה גיליתי על הסדרה המוכרת 24, אנו לקראת סיום העונה הראשונה, אז אנא בלי ספויילרים, בכל מקרה מומלץ בחום. ג'ק בוואר מהמחלקה המשטרתית נגד טרור בעונה סוחפת ומטורפת של 24 פרקים (או 24 שעות), שכל פרק הוא בעצם שעה (רק שבפועל הוא 40 דק'). מחזיקים אותך במתח מהפרק הראשון, באמצע העונה יש הפוגה קלה של מתח (כדי שלא תמותו מהתקף לב) והמתח חוזר. ממכר. ידוע לי שיש עוד מליון עונות, אבל קודם נסיים את זאת.
וציור שהתחלתי שנה שעברה ולעולם לא סיימתי \:
טוב נראה לי שזהו בינתיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity
