לעיתים קרובות מתפרץ בי פרץ של יצירתיות, רצון לשוני, נוסטלגיה, להתחיל מחדש, לחזור לישן. להיות ילדה, להיות רזה, לדבר במסנג'ר, לפתוח בכל פעם בלוג אחר עם תדמית חדשה באופן מושלם, עד שחודש אחרי זה יעבור לי וארצה בכלל תדמית אחרת.
עם כמה שאולי זה נדמה אחרת, אף פעם לא הייתי ילדה פופולארית. ואיכשהו, גם כשאני בטוחה שכן, אני מיד מגלה שלא. לא שאני רודפת אחר פופולאריות. למעשה אני ממש לא מעוניינת בה. או אם להיות יותר מדוייקת, אני לא רוצה לרצות בה, אני נאלצת לשכנע את עצמי שזה מה שאני עושה ושזה מגעיל. אני רוצה שיכבדו אותי כשאני. אבל מצד שני זו בקשה אולי מוגזמת, לעשות מה שבזין ולצפות שכך בדיוק יקבלו אותי. חוץ מזה, לבקש שיכבדו אותי אולי נשמע טריוויאלי, אבל זה אולי מוגזם בלי קשר. צריך לגרום לאנשים לכבד אותך. ואני לא עושה הרבה כדי לגרום לאנשים לכבד אותי. איכשהו כל מה שאני עושה תמיד מצטייר כמו דרך ילדותית לנסות ולהיות מלכת העולם.
אני חושבת שרוב הזמן יש לי יותר מדי סבלנות לאנשים. יש שיעידו שהרבה יותר מדי. אבל ברגע אחד הכל יכול להתהפך. משהו אחד לא הולך, אני נלחצת ומיד מקיפה עצמי בשריון של מחשבות ומגננות שרק מעיף כל יחסי אנוש, כיבוד והבנה שיצרתי בחזרה אל קיבינימאט, וזה רק מגביר את הצורך להתרחק ולהתכנס ולהתחיל הכל מחדש. מקום חדש, אנשים חדשים, תדמית חדשה או ישנה.
נדמה כי לעולם אני לא מצליחה לבחור בדרך הנכונה עד הסוף. כמו מבוך מורכב בו אי אפשר לחזור אחורה. כל פעם להתחיל מחדש, ובכל פעם לטעות במקום אחר, וגרוע מכך- באותו המקום.
אני מרגישה שיש רק דבר אחד שאני מבצעת באופן הטוב ביותר שאני מסוגלת, וזה לאהוב את אהובי. לגמרי, באמת, בלי תנאים, עם המון תשוקה, התרגשות, הבנה, הערכה, השקעה, נתינה, קבלה, צחוק, תמיכה, כנות, ישירות, אבסולוטיות וכל מה שרק אפשר.
וכשרע, כל יתר הדברים יכולים להתפוצץ, ויהיה לי עדיף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity