כל חיי רציתי להיות חופשייה, בלי מטלות, בלי מורים ומפקדים, בלי חברה מרובעת ומגבילה ובלי שההורים יקבעו לי מתי ללכת לישון...
אז היום, אני משוחררת, חיה בתל-אביב בחברה הכי ליבראלית בארץ, הולכת לישון כל יום מתי שבא לי, ובכל זאת, אני מוצאת תירוצים למה לא לשיר ולהופיעי ולהקליט. זה לא שאני לא רוצה. זהו חלום חיי.
אני מתרצת את זה בעבודה. צריך לעבוד, יש הוצאות, יש מחוייבות. לעבוד זה נורא נוח, זו מסגרת קבועה, אומרים לך בדיוק מה לעשות, אתה עושה כי אתה מאמין שאתה צריך את הכסף. אז אני חוסכת וחוסכת, כל פעם קצת, נהנית ממסיבות, פעם ב- יוצאת לטיול, אבל לאן אני מתקדמת? ממש לא מתאים לי להיות קופאית מנוונת בגיל 40, זה כל-כך פתטי ורחוק ממני והנה אני מתקרבת לשם. נכון, אני צעירה וזה בסדר להיות מבולבל, אבל כל חיי ידעתי מה אני רוצה ועכשיו כשזה הרגע הגדול שלי- אני לא עושה כלום חוץ מלמשוך את הזמן ולתרץ, וכל יום שעובר- לא יחזור.
בשביל לא לעבוד, אצטרך להצליח בתחום השירה ברמה שהיא לא סבירה. דניאל מאמין בי, הוא חושב שאם אנסה אצליח בגדול. הלוואי וגם אני הייתי מאמינה, וזהו כנראה שורש הבעיה. אולי אני לא מתחילה כי אני פוחדת. אני כבר עשיתי עם עצמי את החושבים של מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות, וזה באמת לא נורא. אבל עדיין אין בי את הדחף להתחיל. במקום ללמוד לבגרויות במתמטיקה על מנת לשפר ציונים שמשקפים בסה"כ כמה טובה הייתי במשחק Neverwinter Nights - - אני עכשיו משחקת Skyrim...
במקום לחפש ולעבוד ולקדם את עצמי בתחום השירה- אני גולשת בפייסבוק ומבזבזת את הזמן.
ואני בחופש, אין לי אפילו על מה לכתוב בבלוג. אין לי על מה להתלונן יותר, החיים טובים. רק אני נותרתי הבעיה.
ידעתי להתמודד עם מליון דברים, ועכשיו כל מה שעומד בדרכי זו אני.
אני מגיל 12 יודעת מה התחום שאני רוצה ללמוד, אני יודעת שחשוב לי לעסוק בהארכת חיים, תחום מחקר, לרוב לא רווחי במיוחד ודורש התמסרות והתמדה חרף אינספור כישלונות ולעומת זאת הצלחות ספורות. למה? בגלל האידיאולוגיה שלי, זה חייב להצליח, אחרת כלום לא שווה.
דניאל מתעסק עם תחום קרוב יחסית של מחקר.
אני בטוחה שהלימודים האלו יעניינו אותי. אבל מה אז?
סיפוק הוא הדלק שלי. האם אני אוכל לעבוד במעבדה ימים ולילות בשביל שפעם ב- תהיה לי איזו הצלחה קטנטונת שתקדם אותי מילימטר ליעד כל-כך רחוק? האם זו עבודה בשבילי?
אם הייתי יכולה לממן מחקרים כאלו, הייתי עושה את זה. אבל מהכסף שאני מרוויחה היום- אני בטח לא יכולה.
זהו חלומו של כל אחד לעשות כסף ממה שהוא אוהב. אצלי זה השירה.
אבל המחשבה הזאת כשלעצמה מרחיקה ממני כל אפשרות להתקדם. אני שרה כי אני אוהבת, לא כי זה עבודה.
כשאני חושבת על לחפש נגנים, ולחפש אולפן הקלטות או אפילו לחשוב מה אני רוצה לשיר, זה מרתיע אותי. אני יודעת שאין לי מה להפסיד באמת, אבל משום מה אין לי את המנוף הזה. עד שהתחלתי לחפש מורה לפיתוח קול גם לקח לי חודשים.
אני רוצה להופיע, אני רוצה לחזור לכתוב, אבל אני מרגישה תקועה. כאילו התרגלתי כל החיים שגוררים אותי לכל מקום עם רצועה וקולר, וכל חיי נלחמתי בזה, ועכשיו כשאני חופשייה, אני אבודה ולא יודעת לאן ללכת, ממה להתחיל ו*איך* להתחיל.
איפה נמצאת באר המוטיבציה? מי אמור לקחת אותי...
ומתג הקטן הזה הוא מה שיהפוך אותי מאדם פשוט עם פוטנציאל לא ממומש לאדם גדול, לחיים הטובים באמת, לאתגרים החדשים והסיפוקים הגדולים של החיים.
יש לי עוד הרבה מה לומר בעניין, אבל נראה לי שהמסר די ברור.
אני צריכה עזרה, אבל אני חוששת שרק אני אוכל לעזור לעצמי, הלוואי ואני טועה כי אני מרגישה אבודה בחושך מוחלט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity