הנקודה הזו באינטרנט שמרגישה לי שוממת, הנקודה הזו בה כל כך הרבה זמן לא ביקרתי.
כמו לטייל בנוף מן העבר, חלל של זכרונות, עידנים שלמים של תחושות.
חלל שלי, בלי הרבה פרצופים. כל אחד שעובר מעורר תחושת התרגשות, כל אחד שקורא, כל אחד שמגיב, כאילו באמת מתעניין.
לא סתם חלל מלא בתועים מהלכים שמוצאים ריגושים קטנים בכל עבר. לכאן מגיעים התוהים מחד והטועים מאידך. לא כולם.
זה מרגיש כאילו אני לבד בבלוגוספירה.
אני יודעת שלא לגמרי. אבל אי הודאות הזאת קצת מרגשת. להבדיל מרוב תחושות האי ודאות.
אני כבר תקופה לא קצרה עובדת על הגשמת חלום. זה לא קל בכלל. למעשה יש רגעים קשים ממש. אבל כל צעד קדימה נותן לי כל כך הרבה כוח.
אני יודעת שיש שמאמינים בי. אבל הרוב פאסיבים. לא מאמינים אבל שומרים על פרופיל נמוך, כי אולי כן... מעודדים אבל עם ריח לוואי של רעל.
פעם זה בא לי כל כך בטבעיות, ליצור. היום קשה לי לסיים דברים שאני מתחילה. אני ממש מרגישה שאני נאבקת.
זה הליך הרבה יותר ארוך ממה שחשבתי.
הייתי פעם די תמימה. רציתי כל כך הרבה והייתי עסוקה בהאשמת מסגרות, סמכויות, מיקום... ואז ברגע שהכל נעלם, אני בחלל, והפוטנציאל שם, ואני מחכה שזה ינחת עלי. אז הבנתי, זה יותר מורכב מזה.
רוב האנשים מחכים שזה ינחת עליהם עד סוף ימי חייהם, וכשזה כבר מאוחר מדי, מבינים.
זה לא קל להגשים חלום.
צריך להשקיע את כל האנרגיות. זה דורש כל כך הרבה אומץ.
כל כך קל להתרגל לעבודה בינונית עם קידום פה ושם, כל-כך נוח... ופתאום משנים קידומת, ופתאום ילדים, ויש עבודה קבועה, ואז נכדים ואז מבינים שכל החיים נהנינו כל כך מהסחות דעת, שאפילו לא ניסינו לגעת בכוכבים. "זה היה חלום ילדותי" אנחנו אומרים לעצמו, אבל בלב כואב לנו, כי בעצם אף פעם בכלל לא ניסינו...
בגיל צעיר, תמיד אפשר לחזור לעבוד. למצוא עבודה קבועה ולסגור את החודש זה לא בעיה. גם לחסוך אפשר.
אבל האם בשביל זה אנחנו חיים? לסגור את החודש? בשביל הסחות דעת?
אז אני משקיעה המון, וזה דורש כל כך הרבה אומץ... ואף אחד לא מבטיח לי שזה ילך. אף אחד לא מבטיח שעם כל המאמץ והרצון, אני אגשים חלום.
אני שומרת על פרופיל נמוך, אבל בפנים, אני מאמינה בעצמי. אני מאמינה שאצליח, פשוט כי אני לא רואה את עצמי מוותרת.
זה חייב מתישהו להצליח.
הצעד הכי קשה כבר נעשה. דחפו אותי להתחיל, זה כבר יותר קל עכשיו. כבר מתחילים לשמוע תוצאות. זה הרבה יותר זורם. הייתי חייבת את הדחיפה הזאת להתחיל.
זה ממש קשה, ומרגש אותי לשמוע מאנשים שבאמת מאמינים בי.
אני טיפוס כל-כך נוסטלגי. זה מעלה לי חיוך לראות איזו כברת דרך עשיתי.
גם מרגש אותי לראות שיש אנשים שיכולים "to stick around" למשך הרבה זמן גם אחרי שראו יותר פנים שלי.
אני עוף מוזר, תמיד ידעתי את זה. לעיתים זה נשכח, אבל תמיד זה מכה בי. זה לא רע. פעם כנראה ידעתי לאמץ את זה בצורה טובה יותר.
אני מבינה למה אנחנו תמיד מעדיפים את העבר והעתיד על ההווה. נקודות שיא בהווה קורסות כל-כך מהר והופכות לעבר וכמובן בעתיד יש פוטנציאל לנקודות שיא חדשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity