The Moral Limit

תנו לי לספר לכם מה עבר עלי ביומיים האחרונים מהרגע שנחתתי בחזרה בארץ. מלחמת ההתשה חסרת כל צדק מול ביורוקרטיה של אנשי משרדים ממשלתיים ממורמרים.

אז נחתתי עם בן זוגי בנתב"ג מטיסת קונקשן מוינה.

אנחנו הולכים לחכות למזוודות כשלפתע כורזים את שמותינו ומבקשים מאיתנו להגיע למחלקת אבדות.

שם הודיעו לנו שהמזוודות שלנו עוד בוינה ויגיעו רק מחר אחה"צ. זאת מכיוון שלא הספיקו להעביר את המזוודות מהטיסה הראשונה לטיסת הקונקשן.

הבטיחו, בכל אופן, שישלחו לנו את המזוודות עד הבית עם שליח עד מחר אחה"צ.

למחרת אחר הצהריים מתקשרים אלינו עם בשורה מקוללת. "אחת המזוודות שלכם נתפסה במכס".

אחת המזוודות שלנו הייתה מזוודה מיוחדת שהכילה את כל ציוד הצילום הנלווה שלקחנו איתנו לאוסטריה. מטרת הנסיעה מלכתחילה הייתה המשך הצילומים לקליפ המוסיקה שלי.

אותה מזוודה עמוסה בציוד הגיעה אלינו מסין כשלושה שבועות לפני כן. שילמנו למכס- מע"מ בגין מכס, מיסים, דמי אחסון, עמילות מכס, אגרת מחשב, טוב שלא גם נייר טואלט למשרד ומכונת קפה. אה כן, וכל זה לא עבור שווי החבילה שבכלל לא מגיע לסכום שצריך לשלם עליו מכס, אלא על עלות המשלוח. לקחו לנו מכס על זה שעלה לנו כסף לשלוח את החבילה לארץ.

בקיצור, מודיעים לנו שנצטרך להגיע מחר למשרדים של המכס לשחרר את המזוודה.

בערב באמת הגיעה אלינו רק מזוודה אחת- אחרי שהמכס חיטטו בכל התכולה שבפנים..

אנחנו מגיעים יום למחרת לשדה התעופה עם הרכבת. בטלפון מכוונים אותי להגיע לממן שנמצא מאחורי טרמינל 1.

אנו מחכים חצי שעה לאוטובוס שיעביר אותנו מטרמינל 3 ואומרים תודה שאין לנו טיסת פנים לתפוס...

שאלנו אנשים בטרמינל 1 היכן נמצא אותו בניין ממן, מסתבר ש"מאחורי הטרמינל" הכוונה היא לכמה קילומטרים מאחורי הטרמינל, כי הרי ברור שלכל זוג צעיר בארץ יש אוטו. כל-כך ברור שאפילו לא דאגו לתחבורה ציבורת למשרדי ממן האלו.

אחרי 20 דק הליכה בתוך המתחם, הגענו סוף סוף.

נתנו את הפרטים הרלוונטיים ואמרו לנו להמתין כמה דקות. המתנו בערך 80 דקות. מתקן מים לא היה שם, נכנסתי בחוסר נעימות למשרד לבקש קצת מים מכמה נשים דתיות שלא אהבו שצעירה מיוזעת בכלל פונה אליהן.

אחרי כמעט שעה וחצי קראו לנו פנימה, המזוודה שלנו נפתחה כבר. חיטטו לנו ב-2 המזוודות.

בפנים עוד איזה 40 דקות, עוברים עם עובד מכס על כל פריט ופריט יחד עם הקבלה, ומסבירים מה זה כל דבר, למה זה משמש, למה לקחנו את זה איתנו, מראים לו שזה משומש, שהכל נמצא בקבלה והכל שולם.

בסוף הוא מאשר. - מאשר ללכת למשרד הבא.

המשרד הבא כבר סגור. כראוי למשרד ממשלתי, הם עובדים רק חצי יום. אנחנו הולכים בידיים ריקות והרבה עצבים, הפעם כבר לקחנו מונית לרכבת...

למחרת דניאל לא יכול היה להגיע איתי, ואם זה היה נדחה עוד יום, היינו גם נאלצים לשלם דמי אחסנה, על האחסנה למופת שלהם.

אמא שלו עשתה לי טובה ולקחה אותי באוטו לשם.

אמרו לי להגיע למשרדי מכס בטרמינמל 1. הפעם זה היה רק 200 מטר מהטרמינל.

דינה חיכתה לי באוטו. הגענו ב9:30 בערך. ב11:30 יש לה פגישה.

לא חשבתי שזה ייקח יותר משעה.

אבל זה רק נהיה קשה יותר.

אני מגיעה למשרד של אנשי מכס ממורמרים, וליידי עוד קורבנות של מקרי אבסורד.

אני מציגה בפני אחת את הטפסים, היא אומרת לי שהיא תעביר את זה הלאה...

היא העבירה את זה "הלאה" למי שיושב מטר ממנה.

אני מציגה בפניו את כל הקבלות ואת האישור מיום קודם. הוא שוב שואל אותי מה זה כל דבר לפי הפירוט שכתב האיש מאתמול ביחס לקבלה המקורית. תוך כדי הוא גם מטפל במליון דברים אחרים ומבזבז לי את הזמן.

הוא טוען שהקבלה שלי לא טובה. שזה לא הסכום. מה?? הוא לא היה מוכן לקבל את זה שהמשלוח היה הרבה יותר יקר מערך המוצר. לבסוף שכנעתי אותו שאני באמת לא יודעת על מה הוא מדבר וזו הקבלה של החבילה.

ואז הוא טוען שבקבלה שיש לנו של המשלוח מFEDEX בה מפורטים התשלומים למכס, אין פירוט של מה יש בחבילה. הוא רצה שאתקשר לפדקס ואבקש מהם לשלוח לי את הפירוט שלהם של מה היה בחבילה הזאת עבורה שלימנו.

הם כמובן לא כתבו שום פירוט של מה היה בחבילה, כי הערך שלה נמוך, וזה לא רלוונטי להם מה יש בפנים!

הוא לא קיבל את זה. הוא אמר שאין התאמה בין הקבלה לפירוט של חברת המשלוח ואנחנו צריכים לשלם שוב מכס.

לא משנה שלא אמורים לשלם מכס על 79$ חבילה. מבחינתו- מה ששילמנו עבור המשלוח הוא חלק משווי החבילה. לכל הרוחות!! המשלוח היה כיסוי הוצאות לסיני שנאלץ להוציא את הסכום הזה ע"מ לשלוח חבילה כל כך גדולה. הרי אם זה היה נקנה בארץ, לא היה סכום כזה של משלוח! למה צריך לשלם על זה מכס??!

ליידי יושב בחור ממורמר אחר ששילם מכס בצרפת על משהו שקנה והמכס בארץ מאלץ אותו לשלם מכס על מחיר המוצר ובנוסף על המכס הצרפתי כאילו היה חלק מעלות המוצר...

אדם אחר, זומן בפעם השלישית לשלם מכס שכבר שולם.

הראתי לפקיד מכס את התמונה של המזוודה בנתב"ג עם המדבקה שהכילה את התאריך, מספר הטיסה מהארץ לוינה ואת כרטיסי הטיסה ע"מ להוכיח שיצאנו איתה מהארץ ולא קנינו אותה באוסטריה.

זה לא מעניין אותו, זה לא רשמי מספיק.

הוא אומר לי להמתין.

דינה כבר מזמן נאלצה ללכת.

אני לא ממתינה כי הוא מברר עם פדקס, או כי הוא עוזר לי. אני ממתינה כי הוא מעדיף לסיים את המטלות האחרות של אותו יום קודם. סתם כדי שאחכה שם ולא יהיה לי איך להגיע למתחם השני לאסוף את החבילה ולהגיע הביתה, כי בבית הספר הוא חטף כאפות.

ב12:30 אחרי שסיים לבזבז לי את הזמן הוא מאשר לי.

בחורה אחרת מסבירה לי שפעם הבאה אני צריכה לדווח על כל דבר שאני מוציאה עם שווי גדול מ200$... אני אומרת לה שהשווי של זה הרבה פחות מ200$.. היא טוענת שהשווי של זה כולל המשלוח הוא יותר.. אבל מה קשור כמה עולה לשלוח את זה מסין לארץ?!?!? מה זה קשור?!?!?!

עפתי משם. שוב 20 דק' ברגל. עם האישור.

אומרים לי שאני צריכה לשלם 46 ש"ח על דמי שירות. כאילו כל כך רציתי את השירות האדיב הזה. 

מה עם איזה 200 ש"ח על נסיעות?? על מוניות פנימיות ורכבת לרמת גן?? הא? או יומיים שלמים של עבודה שפספסתי!! 

שואלים אותי אם אני צריכה אישור לאוטו... "איזה אוטו?! אני ברגל!" "אה, איך תיקחי את זה? זה איזה 40 ק"ג!".

שאלה מצויינת!!! אולי אם הפקיד מכס לא היה מבזבז לי את הזמן הייתה לי הסעה!

אחרי שאני מחכה רבע שעה נוספים מביאים לי את החבילה, הם גם דאגו לנזוק לי את המזוודה; הפלסטיק שבור, המתכת עקומה. ועל השירות הזה אני משלמת!!

שוב שואלים אותי איפה האוטו. וכשעניתי שאני ברגל, שואלים אותי למה לא באתי עם האוטו.... כי אני צעירה בת 22 בלי פאקינג אוטו! זה למה!!!!

נהג מונית שואל אותי אם אני רוצה שייקח אותי לר"ג. ברור, כי יש לי 300 ש"ח מיותרים!

מסתבר שהנידנוד הזה הוא הליך סטנדרטי לשחרור חבילות מהמכס, ולי לא ברור איך לא דואגים לפחות לתחבורה מהבניין האחד לאחר. זה הגיוני כל פעם לשלם 30 ש"ח לנהג מונית?? איך סבתא יכולה לצעוד עם מזוודה כמה קילומטרים בשמש הזאת??!? אין אפילו מדרכה, זה כביש עם קצת דשא במקרה הטוב!

למזלי מישהו בדרך ראה אותי והסיע אותי לתחנת אוטובוס, משם הגעתי שוב לרכבת.. ומשם כמובן עוד מונית עם המזוודה הזאת.

ובכלל היו אמורים להביא לי את המזוודה עד הבית.

כל פעם מחדש אני מבינה כמה לא בא לי להשאר לגור בארץ. עם הביורוקרטיה המגעילה הזאת.

ואיך לא, הגעתי הביתה, שם ממתין לי הועד בית. הוא רוצה כסף.