The Moral Limit

אני לא אישה טיפוסית, כל מי שמכיר אותי קצת יוכל להעיד.

אני מאוד טומבוי באופי, אני לא אפרט... ובכל זאת, אני אישה לטוב ולרע. ואפילו מאוד רגשנית. לצערי או לא אני שומרת את זה לרוב בפנים. לפחות את הדברים הרעים.

עד שאני חוזרת לכאן.

כל כך הרבה לחץ, מחוייבויות, דברים שאני צריכה לעשות, דברים שמצפים ממני לעשות, שאני מרגישה שאני לא יכולה לעשות דברים שאני באמת אוהבת ורוצה, ואני לא מסוגלת להתחיל עם המטלות אז אני סתם מבזבזת את הזמן במחשבות עגומות על כל הדברים שאני אמורה לעשות ולא עושה, כשבזמן הזה יכולתי כבר לעשות כל כך הרבה דברים ש*אני* רוצה ואולי להרגיש יותר נינוחה לגבי המטלות.

זה אוכל אותי כמו חומצה מבפנים, אבל אני פשוט לא מסוגלת להתחיל. אני כל כך פחדנית לפעמים.

אני רוצה לקרוא, לסיים כבר את טורמנט, ללכת לשחות, לכתוב מוסיקה, לצאת לרוץ, ליישם כל כך הרבה רעיונות לציורים, צילומים, שירים, כל כך הרבה אלבומים שרציתי לשמוע ועוד לא יצא לי, לשתות יין, כל כך הרבה...

אני חייבת חופשה לעיתים קרובות. אני פשוט קורסת בלי זה. וזה לא שאני עובדת כזה הרבה. אני פשוט נכנסת ללחץ נפשי וקורסת. ולא נעים לי. לא נעים לי לדבר על זה, לא נעים לי לבקש דברים, לא נעים לי לומר לא, אף פעם לא היה לי נעים. בגלל זה נורא נוח לבקש ממני, נוח לעבוד איתי, נוח לדבר איתי. 

אני כל כך כועסת וכל כך שונאת אבל לא נעים לי, אז אני כל כך נחמדה. 

אני כל כך רעה מבפנים אבל כל כך טובה מבחוץ.

אני לא בורחת לאלכוהול כמו שהאני הישנה הייתה עושה, אני רק חושבת על מרחבים ושקט.

אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לאהובי במהלך היום כשהוא לא איתי, כי כשהוא איתי, אני רגועה יותר ומזכירה לעצמי שלא משנה מה, לפחות אותו יש לי וזוהי דרך הרבה יותר מוצלחת לדחות דברים מאשר לעבור על הפיד בפעם המליון ולהתמרמר על זה שעוד לא התחלתי את כל מה שאני צריכה.