לפני כמה ימים היה לנו לילה לבן.
הייתה לנו הרצאה על אסטרונומיה, ממש ממש מעניינת לטעמי, הרבה מהחברה' פה לא התעניינו כל-כך ובאופן שאני לא מצליחה להבין אפילו השתעממו.
מאוחר יותר, יצאנו לשטח, לתצפת על כוכבים במקום שהיה בו מינימום אור, הכל היה טוב, ניסיתי להתעלם מכל הרעש שעשו כולם, הרבה יותר יפה לבהות בהם בשקט.
לא אהבתי את זה שצחקו על ההסברים והכל, זה מרתק. בטלסקופ הסתכלנו למצוא מה שנראה היה לשמשות, כתופעות שמש מפוצלת או קבוצה של כוכבים, צבירי כוכבים ועוד. היה יפה. הרבה מטאוריטים, משהו יפייפה, שתמיד עושה thrill כזה.
במרכז האסטרונומי, איפה שהייתה ההרצאה, היו מלא תמונות, כל-כך יפות, כאילו היו מעולם אחר, איזה משהו לא אמיתי, המון צבעים, והתפרצויות כאלה, כל-כך עושה חשק לטייל בכל היקום... וההרצאה.. הייתה מצגת, שמתרחקת ממרחק של מילימטר, בחזקות של 10 כל פעם, כשבסופו של דבר כל פעם אתה מגלה כמה יותר ויותר גדול היקום... וכמה קטנטנה הפלנטה שלנו. קטנה פי מליון מהשמש שקטנה פי מליוני מליונים משמשות אחרות, שנמצאות בתוך הגלקסיה העצומה שלנו, וליידה, עוד גלקסיות עצומות עוד יותר, וזה ממשיך, וגדול יותר ויותר.... מה הסיכוי שאין עוד מקרה של יצורים חיים? הרי זה כל-כך ברור שיש.... אבל מה הסיכוי להתקל בהם? הרי המרחקים הם אסטרונומיים, זה כל-כך עצוב. לדעת שגם אם נוכל לנסוע במהירות האור, אפילו רק לאנדרומה הגלקסיה הכי קרובה יקח לנו 2 וחצי מליון שנה להגיע... ויש גלקסיות רחוקות כל-כך, וכל-כך הרבה, כל-כך הרבה לראות, וזה כל-כך דיכא אותי, לדעת שאין סיכוי שנצא כל-כך רחוק, האופצייה היחידה היא על ידי הגדרת מקום והופעה בו, מבלי לעבור מסלול מסויים. במהירות האור המסה היא אינסופית, לכן נצטרף להמיר עצמנו לאינפורמציה למעשה. מעניין מה זה אומר אם נהייה שליליים, ונסע במהירות האור והמסה כביכול תהייה מינוס אינסוף.
כל-כך רוצה לטייל ברחבי היקום, לו רק היה אפשר. מתמטיקה זה הצ'אנס היחיד, אם יש למתמטיקה תשובות להכל...
כל כך רוצה.
אנשים לא מעריכים את כל זה. אולי אין למה. הכל ככ רחוק.
כל-כך רחוק.
Infernity
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity