מה שמאפיין את גיל ההתבגרות בעצם, זה שכולם בטוחים שאף אחד לא מבין מה קורה אצלם בראש, שזה בעצם נכון, אבל לכולם אותה תחושה. בגיל 12 הייתי ילדה ממש בוגרת. לפעמים אני חושבת שהייתי יותר בוגרת ממה שהייתי בשנתיים האחרונות. אבל נראה לי יותר שפשוט רכשתי הרבה נסיון מאז, והבנתי רק בשנתיים האלה, ואפילו פחות שאני למעשה כמו נערה מתבגרת ממוצעת+.
אני הרגשתי צורך לכתוב את זה, למרות שזה לא מוסיף לקרדיט שלי בתור אחת ששורפת הרבה שעות על המחשב ביום.
אני שונאת ששואלים אותי שאלות לגבי דברים שאני כותבת בבלוג, בצורה מעמיקה. אם אני כותבת משהו, וזה לא כל-כך ברור למה התכוונתי, כנראה שיש סיבה. כנראה אני רוצה שתחשבו, ושאם אתם צריכים, אתם תגיעו לזה לבד, לא שזה מכוון למישהו שאמור להבין, אבל אני פשוט כותבת מה שאני רוצה לכתוב, ואם אני לא כותבת, אל תשאלו.
ואם כבר אתם, לא יודעת, ממש חייבים לשאול אותי, תבקשו רשות לפני "אני יכול\ה לשאול אותך משהו..בקשר לבלוג?". אני אשקול את זה. סביר להניח שאני אומר לכם כן (כי אהיה סקרנית) אבל אומר לכם שאני לא מבטיחה לענות, ופשוט תקבלו את זה אם אני אומר, לא בא לי לענות.
אוקיי, אז לקפוץ כתה, ממש לא הייתה טעות. נכון שהכל קשה הרבה יותר ואני לא משקיענית גדולה, אבל תכלס, לומר שזאת הייתה טעות, זה לא נכון לומר. רכשתי חברים נפלאים ולמדתי המון דווקא מהחברה הזאתי. הפסיכלוגית חזתה בדיוק הפוך. מבחינה חברתית טוב לי פי מינוס שלוש בערך. לא היה לי טוב חברתית אז. והמצב התהפך. המצב שלי פי כמה יותר טוב, ובצורה ההפוכה- כלומר עכשיו זה חיובי עם ערך מוחלט גדול יותר ^^' טוב עזבו מתמטיקה.
בכל אופן, מבחינה לימודית, זה מה שמהווה עלי את הלחץ העיקרי.
אם הייתי צריכה להיות עוד שנה מלבד השנה הזאת, אני בכל הרצינות לא יודעת אם הייתי עומדת בזה. אני ממשיכה לעודד את עצמי בעובדה שעוד מעט, זאת שנה אחרונה. אפילו השלמות אם יהיה צריך ואני מאמינה שבסוף יהיה בסדר בלי, או עם גג משהו או 2 - יהיה יותר קל, כי המסגרת הזאת היא זו שמלחיצה. האכזבה של מורים מתלמידים שלא משקיעים, ציפיות של תלמידים אחרים שתופסים ממני חרשנית כי קפצתי...ויותר מכולם..ההורים. אין מישהו שיכול לגרום לי להרגיש יותר רע מההורים כאשר הם מאוכזבים ממני.
אני מאמינה שהרבה בני נוער יסכימו איתי, שהכי קשה זה לאכזב את ההורים. והורים, הם התבגרו לפני הרבה זמן. הורים יודעים לחנך ויודעים מה טוב לילד. הם רק שוכחים, שתופעת "גיל הטיפש-עשרה" היא תופעה כלל עולמית. ואף ילד הוא לא תופעה חדשה ולא אכזבה. אז נכון, הגעתי למצב מעולה בו קפצתי כתה.
שנתיים אחרונות, באורך פלא הגעתי לציון סופי של מעל 90, כשלאורך כל השנתיים הללו הייתי שרוייה בלחץ מטורף, שאין לכם מושג ואיכשהו זה הצליח. גם השנה זה ככה. בית הספר מעיק עלי בצורה נוראית. אני יודעת שהבצפר מערער את המצב הנפשי שלי, מבחינתי זה לא כזה סוד. אני חושבת על בצפר ואני כאילו מרגישה את הלחץ דם שלי עולה, והלב דופק מהר יותר, והראש שלי מפמפם ויש לי רעידות פנימיות כאלו שבא לי פשוט להעלם, שלא יהיה בצפר, להדחיק.
אותה הדחקה של בצפר מרוב לחץ כמובן מערערת את העשייה הפרקטית. זה כמובן יוצר אכזבה כללית, והטפה, ככה זה אצל כל הורים נורמאלים, מי לא רוצה ילד גאון. אבל זה רק מכניס ללחץ עוד יותר, ובזמן ההטפות אני פשוט מרגישה שאני עומדת למות. רק בא לי להתעלף ושיתקהלו סביבי ויבינו שהלחץ עלה לי למוח והייתה לי קריסת עצבים.
לפעמים אני תוהה אם זה מתישהו יקרה.
אני לא רוצה שידברו איתי על הפוסט הזה. אני לא רוצה בכלל שידברו איתי על פוסטים. לכל הרוחות, קשה לי לנהל שיחה על דברים כאלה מבלי לפרוץ בבכי. כנראה כי זה פורק רעלים בגוף. זה הרי פורק לחצים, כמו הכתיבה, ולכן אני מעדיפה לכתוב. אני לא אוהבת להרגיש חסרת אונים, וככה אני לרוב מרגישה כשאני בוכה.
אני מתחברת לכל כך הרבה. יש בי צד קלאסי, אולד פאשון כזה. יש לי צד פריקי כזה. יש לי את הצד האלפי הזה, של שומרת יערות והכל. יש לי את הצד הפאנקי הזה, של גיל הטיפש עשרה המגניב שרואים בסרטי בצפר אמריקאים תת רמה. יש לי צד שקט מאוד. יש לי צד דכאוני לצערי. יש לי צד מאוד פוליטי כזה, מצבים של דחף להוביל ולעשות מהפכה. יש בי צד מאוד בוגר. גם צד ילדותי יש לי, שלעולם לא ארצה לאבד. ואפילו יש בי את הצד הגברי, בחיי שאני הרבה מרגישה שאני פשוט מתנהגת כמו גבר. יש בי כל-כך הרבה אישיויות (->ככה כותבים את זה?!) שונות, אני פשוט לוקחת את הטוב מהכל, ואני לא יודעת מי אני. אני רק יודעת מה העקרונות שלי, ומה טוב בעיניי ומה רע בעיניי.
החברה שלנו בציר האמת-מוסר ממוקמת כאן:
אמת_______________________________________________V___מוסר
אני לעומת זאת ממוקמת בצד השני....
אמת_V_________________________________________________מוסר
מה זה מוסר? למה לא לומר את האמת, ולחסוך מאיתנו בולשיט כי זה הופך אותכם לאנשים "טובים" כי זה יותר מוסרי. תגידו בתכלס מה אתם חושבים, תעמדו מאחורי העקרונות שלכם, תיצרו לעצמכם בכלל עקרונות כאלה ואל תלכו אחרי מה שהחברה מקנה לכם כטוב- תטילו ספק, פשוט מאוד. הרוב הם אנשים צבועים שאפילו לא מודעים לכך.
אני לא אתחיל לפרט, כי רוב האנשים שיראו את הפוסט הזה יתמרמרו, ובכל זאת, יש דברים שעדיפים בלב, אבל לא כי אני לא מאמינה בזה, אם כי אני לא אעמוד במחאה המבוססת על ערכי מוסר צבועים.
אני מבקשת לא לשים אותי במצב לא נעים ולשאול שאלות על הפוסט. אני לא חושבת שכתבתי משהו לא בסדר. תבינו, אני חייבת לשתף, ופה הכי נוח לי, ואני באמת לא רוצה להיות חייבת למישהו התנצלות. אני שונאת לאכזב. אני יודעת שאולי זה הרבה, אבל אני רק דורשת....תמיכה. תאהבו את מי שאני, זה הכל. יש לי פאקים, אני לא מושלמת. נכון שאני אוכלת מחמאות אפילו אם אני לא מראה את זה, אבל איי קאנט האלפ איט. אני הרבה פעמים רוצה להיות הצד המצטנע, ולתת לאחרים קרדיט. אבל כשמישהו מקבל קרדיט על משהו שאני עושה יותר טוב, אני איפה שהוא מקנאה, מין "חייבת להראות ש-". אני משתדלת שלא, כי זה אידיוטי וזה משהו שאני לא אוהבת. אבל אני מודעת לזה. ואל תהייו קטנוניים. אני גמישה. כבדו אותי, אכבד אותכם. נסו לא לשפוט אותי לרעה. תבקרו אותי- כדי שאלמד, לא כדי שארגיש רע עם עצמי, כי אני לוקחת דברים ללב.
המממ, זהו אני חושבת. אני עשוייה לעדכן, אתם מוזמנים לעקוב, אם יהיו עידכונים אני אעשה את זה מתחת לקו מפריד שיהיה בסוף הפוסט שאני אוסיף אם אעדכן.
***
אתמול הייתי אני מאמינה בדייט הראשון שלי אשכרה, עכשיו שאני חושבת על זה. מוסו הזמין אותי למסעדה. ויי זה היה הדייט הראשון שלי ^^ חיחי, אמרתי לכם שיש לי צד של ילדה קטנה ^__^
"Our character is what we do when we think no one is looking"
עדי - נערה בת טיפש-עשרה, אחת מתוך רבות...
אבל הרשו נא לי, בבלוגי- נערת טיפש-עשרה איכותית ביותר
נ.ב. אני חייבת להשקיע בכתיבת הביוטופ במקום בכתיבת הדברים שאני צריכה לפרוק. אררג.
אוקיי, נזכרתי,
למה אני אוהבת להעלות תמונות שלי?
כי אני ניזונה מניפוחי אגו.
אבל אני לא גאה בזה.
למה אני עושה את זה?
הלא זה כל-כך הרבה יותר יפה, להיות יפה בשקט?
לדעת ולהצטנע?
-ולהיות ידוע בשל כך?
אבל אני לא צנועה בלב.
(->ואני נמצאת על אמת בציר יותר מסקטור המוסר)
אבל אני מעריצה צניעות. ממש.
איפה הפאק שלי.?
למה אני לא יכולה להיות צנועה?
אה, ואגב, אכלתי פירות ים. זה דייט קלאסי מבחינתי. רק חסר איזה יין טוב. אבל זה דורש אישור הורים + לשכנע אותו להרים כוסית. לחיינו. ^^
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Infernity